הסייח הרוקד
New member
הפחד ../images/Emo141.gif
פחד אני מנסה להתמודד עם פחד. כל החיים שלי, ראיתי אותו מולי, בכל יום אני פוגש אותו כמה וכמה פעמים, לפעמים בעוצמות חזקות ולפעמים קטן ומשני, לפעמים נורא שורף בחזה ולפעמים סתם מועקה חולפת. הרופא שלי אמר לי, " תשמע, אני לא מודאג מזה שאתה מפסיק ליטול תרופות של סוכרת בזמן שאתה עם שפעת, מה שמדאיג אותי מאוד זה שאתה מקיא כל הזמן באותה תקופה, ואתה עלול ליהכנס למצב של תרדמה לא מודעת, לכן פעם הבאה שיש לך שפעת פשוט אוטומטית תאשפז את עצמך." מה אני אגיד לכם זה נשמע לי מדאיג ומכוער, לאשפז את עצמי, אך שהוא הדבר הזה מאוד מפחיד אותי, וכל סימן של התחלת שפעת , אני מרגיש את הדאגה שורפת . אתמול בשעת הלילה, הרגשתי אך שהרוק נתקע לו קצת בגרון מלווה בטעם מר בפה, הרגשתי את הכבדות באף, והפחד עלה והציף. היו לי הדים באוזניים עם צפצופים של סירנות "תאשפז את עצמך, תאשפז את עצמך, תאשפז את עצמך". מיד נטלתי תרופות מתוך תקווה שהם יעצרו את הדבר המפחיד הזה, לבשתי פיג'מה, התעטפתי טוב טוב וכיביתי את האור. ניסיתי לישון, הפחד שכב עמוק בתוך כל אבריי, ואז עוד יותר החזקתי את השמיכה צמוד וידי תפסו בעוצמה את הקצה, כאילו כך אני משכנע את עצמי שהכל יהיה בסדר. בחושך, בתוך הנשימות הכבדות, אמרתי לעצמי, שזה לא בסדר אך שהפחד משתלט עליי כך, ואני חייב להביא אזה מחשבה אחת או שניים שיעשו לי קל על הנשמה, שאירגע, מה הטעם לדאוג כל כך הרבה, מה שיהיה מחר, יהיה, עטפתי את עצמי עוד יותר, ויצאתי לעולם המחשבות והזיכרונות. אני זוכר את עצמי, בשעת בוקר, בבגדאד, יוצא מהבית עם שק סרוג מקש קראנו לו "זנביל", לפני הבית ספר התפקיד שלי היה ללכת ברגל 5 דקות עד למאפייה, כדי להביא לחם לארוחת בוקר לכולנו. קרני שמש חלשים מלווים בגלי קור זעירים הציפו אותי ומילאו אותי עונג לקראת יום חדש . מגיע למאפיה ומזמין 5 "צמון" מין לחמנייה דמויית מעויין האפויה בתוך תנור ענק הבנוי בתוך הקיר. עכשיו אני נזכר שהיו כמה סוגים של לחם בעיראק, וכולם מעלים חיוך על שפתיי, חיוך של געגוע. יש לנו קודם כל ה "צמון", אתה פותח אותו באמצע כמו לחמנייה וממלא אותו במה שאתה רוצה. יש הפיתות העיראקיות הגדולות, לכל אחד כזה קראנו בשם " קוצה ח'בז", יש לחמניות שהיו מכינים אותם ע"י מיכשור אוטומטי המכונה " אלפרנ אלאותומאתיכי", ואז קראנו להם "ח'בז מנ אלפרנ אלאותומאתיכי". אבל הכי הכי מלהיב ומטריף מכולם, אלה היו המצות בחג הפסח. אם אתם שואלים אותי, לדעתי אנחנו צריכים לעשות הפגנה ענקית נגד המצות שאנחנו אוכלים כיום בפסח. אנחנו, בעיראק, מאוד אהבנו את המצות בפסח, וחיפשנו תירוצים לאכול אותם גם מחוץ לחג. קראנו להם "ג'ראדק" והם היו באחריותו הבלעדית של שמש הבית כנסת להכין אותם. הם נראו כמו הפיתות הגדולות של הדרוזים, אבל היו יבשים והיו בצבע חום יותר. היית חייב להרטיב אותם ולעטוף אותן בבד כדי ליהנות מהם. כל פעם שאני נזכר במצות שאנחנו אוכלים בפסח, אני מגחך וצוחק בתוך עצמי, אנחנו חיכינו בקוצר רוח לחג הפסח בגלל המצות שלו, ואין סיכוי שמישהו מאתנו היה מתפתה וקונה מהלחמים האחרים, בגלל שבאמת "הג'ראדק" היו מאוד טעימים. הכי מענג עבורי זה להיזכר במה שנקרא "ח'בז בלחם" כלומר לחם עם בשר. אימא הייתה מבשלת את הבשר, מוסיפה לו תבלינים וירקות, מערבבת אותו עם הבצק, ושולחת אותי עם האוצר למאפיה כדי שיעשה מזה פיתות עיראקיות ויכניס לתנור, אהבתי להסתכל עליו אך שהוא חותך לחתיכות, ומיישר אותם ומכניס אותם לתנור, הייתי חוזר הביתה בריצה, הריח החם היה זוחל לתוך נחיריי והיה משחק איתי משחקים של התאפקות. אזה טעם, אזה ארומה. אך שהוא שכחתי מהמועקה שבלב ונרדמתי, כאשר הזיכרון הנעים אופף ומרגיע אותי, כן, אני בסדר ויהיה בסדר. כשהתעוררתי היום בבוקר, ראיתי שהתחושה המוזרה בפה נעלמה לה. אזה כיף, אזה שמחה. מה אני מנסה להגיד לכם......... שהזיכרונות האלה, הם לא סתם צעצוע או משחק, הם משהו רציני לגבי, באים והולכים, עולים ויורדים, הם ממלאים אותי בתחושה ייחודית המשתלבת בתוך חיי היום יום שלי. הם אוצר אישי משלי, מלווים אותי לכל מקום ועולים בכל מני מצבים, וכמו שראיתם יש להם סגולות של רוגע ופיוס. שולח לכם צמון, ג'ראדק, וח'בז בלחם. באהבה ממני,
פחד אני מנסה להתמודד עם פחד. כל החיים שלי, ראיתי אותו מולי, בכל יום אני פוגש אותו כמה וכמה פעמים, לפעמים בעוצמות חזקות ולפעמים קטן ומשני, לפעמים נורא שורף בחזה ולפעמים סתם מועקה חולפת. הרופא שלי אמר לי, " תשמע, אני לא מודאג מזה שאתה מפסיק ליטול תרופות של סוכרת בזמן שאתה עם שפעת, מה שמדאיג אותי מאוד זה שאתה מקיא כל הזמן באותה תקופה, ואתה עלול ליהכנס למצב של תרדמה לא מודעת, לכן פעם הבאה שיש לך שפעת פשוט אוטומטית תאשפז את עצמך." מה אני אגיד לכם זה נשמע לי מדאיג ומכוער, לאשפז את עצמי, אך שהוא הדבר הזה מאוד מפחיד אותי, וכל סימן של התחלת שפעת , אני מרגיש את הדאגה שורפת . אתמול בשעת הלילה, הרגשתי אך שהרוק נתקע לו קצת בגרון מלווה בטעם מר בפה, הרגשתי את הכבדות באף, והפחד עלה והציף. היו לי הדים באוזניים עם צפצופים של סירנות "תאשפז את עצמך, תאשפז את עצמך, תאשפז את עצמך". מיד נטלתי תרופות מתוך תקווה שהם יעצרו את הדבר המפחיד הזה, לבשתי פיג'מה, התעטפתי טוב טוב וכיביתי את האור. ניסיתי לישון, הפחד שכב עמוק בתוך כל אבריי, ואז עוד יותר החזקתי את השמיכה צמוד וידי תפסו בעוצמה את הקצה, כאילו כך אני משכנע את עצמי שהכל יהיה בסדר. בחושך, בתוך הנשימות הכבדות, אמרתי לעצמי, שזה לא בסדר אך שהפחד משתלט עליי כך, ואני חייב להביא אזה מחשבה אחת או שניים שיעשו לי קל על הנשמה, שאירגע, מה הטעם לדאוג כל כך הרבה, מה שיהיה מחר, יהיה, עטפתי את עצמי עוד יותר, ויצאתי לעולם המחשבות והזיכרונות. אני זוכר את עצמי, בשעת בוקר, בבגדאד, יוצא מהבית עם שק סרוג מקש קראנו לו "זנביל", לפני הבית ספר התפקיד שלי היה ללכת ברגל 5 דקות עד למאפייה, כדי להביא לחם לארוחת בוקר לכולנו. קרני שמש חלשים מלווים בגלי קור זעירים הציפו אותי ומילאו אותי עונג לקראת יום חדש . מגיע למאפיה ומזמין 5 "צמון" מין לחמנייה דמויית מעויין האפויה בתוך תנור ענק הבנוי בתוך הקיר. עכשיו אני נזכר שהיו כמה סוגים של לחם בעיראק, וכולם מעלים חיוך על שפתיי, חיוך של געגוע. יש לנו קודם כל ה "צמון", אתה פותח אותו באמצע כמו לחמנייה וממלא אותו במה שאתה רוצה. יש הפיתות העיראקיות הגדולות, לכל אחד כזה קראנו בשם " קוצה ח'בז", יש לחמניות שהיו מכינים אותם ע"י מיכשור אוטומטי המכונה " אלפרנ אלאותומאתיכי", ואז קראנו להם "ח'בז מנ אלפרנ אלאותומאתיכי". אבל הכי הכי מלהיב ומטריף מכולם, אלה היו המצות בחג הפסח. אם אתם שואלים אותי, לדעתי אנחנו צריכים לעשות הפגנה ענקית נגד המצות שאנחנו אוכלים כיום בפסח. אנחנו, בעיראק, מאוד אהבנו את המצות בפסח, וחיפשנו תירוצים לאכול אותם גם מחוץ לחג. קראנו להם "ג'ראדק" והם היו באחריותו הבלעדית של שמש הבית כנסת להכין אותם. הם נראו כמו הפיתות הגדולות של הדרוזים, אבל היו יבשים והיו בצבע חום יותר. היית חייב להרטיב אותם ולעטוף אותן בבד כדי ליהנות מהם. כל פעם שאני נזכר במצות שאנחנו אוכלים בפסח, אני מגחך וצוחק בתוך עצמי, אנחנו חיכינו בקוצר רוח לחג הפסח בגלל המצות שלו, ואין סיכוי שמישהו מאתנו היה מתפתה וקונה מהלחמים האחרים, בגלל שבאמת "הג'ראדק" היו מאוד טעימים. הכי מענג עבורי זה להיזכר במה שנקרא "ח'בז בלחם" כלומר לחם עם בשר. אימא הייתה מבשלת את הבשר, מוסיפה לו תבלינים וירקות, מערבבת אותו עם הבצק, ושולחת אותי עם האוצר למאפיה כדי שיעשה מזה פיתות עיראקיות ויכניס לתנור, אהבתי להסתכל עליו אך שהוא חותך לחתיכות, ומיישר אותם ומכניס אותם לתנור, הייתי חוזר הביתה בריצה, הריח החם היה זוחל לתוך נחיריי והיה משחק איתי משחקים של התאפקות. אזה טעם, אזה ארומה. אך שהוא שכחתי מהמועקה שבלב ונרדמתי, כאשר הזיכרון הנעים אופף ומרגיע אותי, כן, אני בסדר ויהיה בסדר. כשהתעוררתי היום בבוקר, ראיתי שהתחושה המוזרה בפה נעלמה לה. אזה כיף, אזה שמחה. מה אני מנסה להגיד לכם......... שהזיכרונות האלה, הם לא סתם צעצוע או משחק, הם משהו רציני לגבי, באים והולכים, עולים ויורדים, הם ממלאים אותי בתחושה ייחודית המשתלבת בתוך חיי היום יום שלי. הם אוצר אישי משלי, מלווים אותי לכל מקום ועולים בכל מני מצבים, וכמו שראיתם יש להם סגולות של רוגע ופיוס. שולח לכם צמון, ג'ראדק, וח'בז בלחם. באהבה ממני,