הפחד שלי ../images/Emo41.gif
הוא הולך ומתנתק מהבן שלו. למרות שלדבריו המרחק הפיזי אשם. לפני כשנה הוא עבר לעיר אחרת במרחק 100 ק"מ מכאן. לא נערכנו לזה בהסכם (ורק אז הבנתי כמה ההסכם שלנו לוקה בחסר). בשנה האחרונה הוא לוקח את הבן שלנו כל שבת שנייה (ישן אצלו שישי) ומגיע פעם באמצע שבוע להסיע אותו לחוג (מבחינתו זה נקרא לבלות עם הבן שלו...). השבוע הוא הודיע לי שהסידור הזה לא נוח לו. שהוא לא רוצה שהבן שלנו ישן אצלו יותר (יש לציין שהוא גר עם חברה. שאלתי אם קשה לה והוא אמר שזה לא בגללה). בקיצור, מה שהוא מתכוון לעשות מעכשיו זה אולי לבוא פעם בשבועיים בשבת, ולפעמים באמצע שבוע ("אם ייצא לי"). יש לי המון ביקורת על האבהות שלו, אבל כאן זה לא המקום. אני חייבת לציין שבשנתיים האחרונות אני זו שמחברת ביניהם, שיוזמת את הקשר, אבל לא עוד. נמאס לי. במיוחד שהאקס מצייר את זה כאילו שאני מנסה למצוא סידור לבן שלי פעם בשבועיים כדי שיהיה לי שקט (הבהרתי לו שיש סבא וסבתא שמתים שהנכד יבקר אצלם לעתים יותר קרובות). בקיצור, אחרי הוונטילציה הזאת אני רוצה להעלות כאן עניין שאולי לא נראה לכם קשור להקדמה, אבל מבחינתי קשור מאוד. עניין שמסתובב לי בראש כבר שנתיים ואני חייבת להתחיל ליישם. הגירושין העלו בי הרבה שאלות קיומיות. זו אחריות מאוד גדולה להיות הורה יחיד לילד. אני פוחדת שאם יקרה לי משהו הילד שלי ישאר לבד. אני פוחדת שאם יקרה לי משהו הילד שלי יאלץ לגור עם אבא שלו. אבא שלו לא מסוגל ליצור עבורו סביבה תומכת, אוהבת, מקבלת ונעימה. אבא שלו ביקורתי. אבא שלו לא מפגין אהבה. אני לא רוצה שהבן שלי יגדל בסביבה כזאת. אני לא רוצה שהבן שלי יעבור לאבא שלו אם יקרה לי משהו. ברור לי שאצטרך לדבר על זה עם הגרוש, והאמת, אני לא בטוחה שהוא יתנגד - הוא לא טיפוס שלוקח על עצמו אחריות מיותרת...(מתנצלת מראש על הנימה הצינית). אני רוצה שאם יקרה לי משהו הבן שלי יגדל אצל הוריי. איך עושים את זה? (מתנצלת על האורך, ומודה לכל מי שקרא עד הסוף)
הוא הולך ומתנתק מהבן שלו. למרות שלדבריו המרחק הפיזי אשם. לפני כשנה הוא עבר לעיר אחרת במרחק 100 ק"מ מכאן. לא נערכנו לזה בהסכם (ורק אז הבנתי כמה ההסכם שלנו לוקה בחסר). בשנה האחרונה הוא לוקח את הבן שלנו כל שבת שנייה (ישן אצלו שישי) ומגיע פעם באמצע שבוע להסיע אותו לחוג (מבחינתו זה נקרא לבלות עם הבן שלו...). השבוע הוא הודיע לי שהסידור הזה לא נוח לו. שהוא לא רוצה שהבן שלנו ישן אצלו יותר (יש לציין שהוא גר עם חברה. שאלתי אם קשה לה והוא אמר שזה לא בגללה). בקיצור, מה שהוא מתכוון לעשות מעכשיו זה אולי לבוא פעם בשבועיים בשבת, ולפעמים באמצע שבוע ("אם ייצא לי"). יש לי המון ביקורת על האבהות שלו, אבל כאן זה לא המקום. אני חייבת לציין שבשנתיים האחרונות אני זו שמחברת ביניהם, שיוזמת את הקשר, אבל לא עוד. נמאס לי. במיוחד שהאקס מצייר את זה כאילו שאני מנסה למצוא סידור לבן שלי פעם בשבועיים כדי שיהיה לי שקט (הבהרתי לו שיש סבא וסבתא שמתים שהנכד יבקר אצלם לעתים יותר קרובות). בקיצור, אחרי הוונטילציה הזאת אני רוצה להעלות כאן עניין שאולי לא נראה לכם קשור להקדמה, אבל מבחינתי קשור מאוד. עניין שמסתובב לי בראש כבר שנתיים ואני חייבת להתחיל ליישם. הגירושין העלו בי הרבה שאלות קיומיות. זו אחריות מאוד גדולה להיות הורה יחיד לילד. אני פוחדת שאם יקרה לי משהו הילד שלי ישאר לבד. אני פוחדת שאם יקרה לי משהו הילד שלי יאלץ לגור עם אבא שלו. אבא שלו לא מסוגל ליצור עבורו סביבה תומכת, אוהבת, מקבלת ונעימה. אבא שלו ביקורתי. אבא שלו לא מפגין אהבה. אני לא רוצה שהבן שלי יגדל בסביבה כזאת. אני לא רוצה שהבן שלי יעבור לאבא שלו אם יקרה לי משהו. ברור לי שאצטרך לדבר על זה עם הגרוש, והאמת, אני לא בטוחה שהוא יתנגד - הוא לא טיפוס שלוקח על עצמו אחריות מיותרת...(מתנצלת מראש על הנימה הצינית). אני רוצה שאם יקרה לי משהו הבן שלי יגדל אצל הוריי. איך עושים את זה? (מתנצלת על האורך, ומודה לכל מי שקרא עד הסוף)
