הפחד מהעתיד המשקלי

[micpri]

הפחד מהעתיד המשקלי

סתם מתחשק לי לשתף בהגיגים... בשבוע האחרון סידרנו את אלבומי התמונות של הילדים אחרי שנתיים שלא נגענו בהם. יצא לי לדפדף באלבומים ולראות את עצמי כמו שהייתי לפני חמש שנים: 110 ק"ג (25 קילו יותר מהיום) - אמנם צעירה יותר, בלונדינית (מאז הפכתי לברונטית...) אבל ענקית לעומת מצבי כיום. ראיתי גם תמונות שלי במשקל הכי נמוך אליו הגעתי בדיאטה - 13 ק"ג פחות מהיום. לא יודעת אם זו שפיטה סובייקטיבית שלי , אבל בתמונות ה"שמנות" נראתי לעצמי אומללה (למרות שאני זוכרת בוודאות שזה לא היה המצב אז) ובתמונות ה"רזות" מאושרת (למרות שזוכרת שאז דווקא הייתי אובססיבית על ההרזייה ועל המראה, חשבתי ודיברתי רק על זה ודי שגעתי את המשפחה והחברים). בכל מקרה החלטתי שאני ממש, אבל ממש רוצה לחזור למשקל של 73 ק"ג, ואם אפשר להגיע ל-70 עד ליום ההולדת 35 שלי זה יהיה נפלא. יודעת שזה מעט זמן אבל רוצה להוכיח לעצמי שמסוגלת. רוצה להוכיח שהילדה השמנה שהייתי (מאז גיל 0 נראיתי כמו בובת כרוב בתמונות) יכולה גם אחרת. כל כך מתחשק לי להיות רזה פעם בחיים. שאיפה מוגזמת? ושימו לב שלא כתבתי רזה לכל החיים. עדיין לא מאמינה שביכולתי לעשות את השינוי הזה לתמיד. צריכה לעבוד על עצמי, כי רק אם אאמין בזה אולי אצליח להפסיק את היו יו הזה של עליות וירידות במשקל. אז, למישהי יש רעיון איך עושים את השינוי הזה? איך מתחילה לחשוב על עצמי כעל אישה רזה ולא כעל ילדה שמנה שהאוכל הוא המוקד והפתרון להכל? לילה טוב!

 

[לילית462]

מזדהה מאוד

אני מאוד מזדהה עם הדברים שכתבת. אני נמצאת בתהליך הנוכחי כבר 9 חודשים ובמהלכם ירדתי 15 ק"ג. מבחינתי עברתי חצי דרך למשקל הרצוי אבל אני רק בהתחלה של התהליך. היום אני יודעת, שרק אחרי שמתיחסים לילדה השמנה הזאת, מוצאים את האמפטיה והחמלה כלפיה, אפשר גם לשחרר אותה - לתמיד (אמן

). עד יום הולדתי ה 35 (עוד שנה וקצת) אני גם מתכננת להיות רזה. יש לי תוכנית פעולה מאוד מסודרת, מאורגנת, מתונה ושקולה. אבל את התוכנית הזאת לא בניתי לבד ממוחי הקודח, בניתי אותה עם המון עזרה גם של דיאטניות שעזרה לי ללמוד איך לפתח אורח חיים חדש, ובעיקר עם פסיכולוגית, שעזרה לי לחבק את הילדה השמנה הזאת, ולשחרר אותה לתמיד. אני מאמינה שאחרי שלושים פלוס שנים של חיים בתור ה'שמנה' צריך לעשות שינוי משמעותי גם מבפנים כדי שהשינוי מבחוץ יחזיק מעמד להמשך החיים שלנו. זאת לפחות הדרך שלי.

 

[DANIELI06]

תרא ממוש...

אני לא חושבת שאני יכולה להגיד לך איך לעשות את השינוי באופן טוטאלי אבל אולי אני יכולה לתת לך טיפ קטן לדרך: אני גם זוכרת את עצמי מגיל 13 בדיאטות, בהתחלה קיצוניות, לאט לאט עם השנים ידעתי למתן את עצמי ולעשות דיאטות יותר בריאות שכללו ספורט וירקות. תמיד שעליתי במשקל (ואני לא מדברת על הפעם האחרונה שהייתי בהריון, אז עליתי המון)קבעתי לעצמי (ללא תכנון מראש אלא זה משהו שישב לי בתת מודע) שאת המשקל של 74 ק"ג (המשקל האידאלי שלי הוא 60-63) אני לא עוברת, לא גרם יותר מזה... ברגע שהייתי מתחילה להתקרב למשקל הזה הייתי תופסת את עצמי בידיים וחוזרת למסלול, לאט לאט הרף שלי ירד ואז כבר לא הייתי מוכנה לעבור את ה70 ק"ג אני מקווה שברגע שאני יחזור לעצמי ואני ארד את מה שאני צריכה לרדת אני אוריד את הרף שלי עוד קצת. טוב נראה לי שבטח הבנת את הקונספט... אולי זה יעזור.

 

[אור685]

../images/Emo41.gifכתבתי נאום שלם והוא נמחק...

אז הפואנטה שלי- אולי את צריכה להחליט שתהיי רזה לכל החיים ולא "פעם בחיים" ? כי אם את רוצה "להיות רזה פעם בחיים" את בעצם נותנת לעצמך אפשרות בריחה. (אני ארזה,אדע שהצלחתי,ואז אחזור למצב הקודם,השמן) אבל ברגע שתחליטי שאת רוצה להיות רזה, וזהו,זה יהיה אחרת. אצלי המחשבה תמיד,גם בימים קשים- עדיף להישאר כמו שאני עכשיו (פחות 27 קילו, ויש עוד כמה)מאשר להתייאש ואז הכל יעלה בחזרה. בהצלחה!

 

[יעל י]

מוסיפה שאלה לנושא - טיפול פסיכולוגי?

כן או לא? יעזור או לא? ע"י מי? זה חלק מהמועקה המלווה אותי כבר שבוע... שמתי תמונות בהישג יד שלי ,תמונות שהן אני אמנם צעירה יותר אבל רזה יותר (עזבו את התלונד...) וחשבתי שכל פעם שארצה להתפתה אסתכל ולא אוכל - זה לא עוזר!!!

 

[micpri]

מתלבטת בקשר לטיפול

בעיקרון אני מאוד אוהבת טיפולים פסיכולוגיים. הייתי בשלושה במשך חיים בתקופות שונות וכל אחד היה טוב, פתר בעיות וקידם אותי באותו רגע. דווקא בנושא של ההרזייה אני לא בטוחה שעבורי זו התשובה ב- 100%: הייתי אצל פסיכולוגית בנושא, אפילו ניסיתי תרגילים שעובדים על התת מודע - ורזיתי יפה, כל עוד הייתי בטיפול. כשהוא נגמר התחלתי לאכול. היות ואין לי כסף להחליף את התלות באוכל בתלות בפסיכולוג, נמצאת עכשיו בהתלבטות לגבי המשך טיפול כן / לא. יודעת שקיימים פסיכולוגיים שמתמחים בהפרעות אכילה (עם אחת אפילו בדקתי זמנים ומחירים, אבל 500 ש"ח לפגישה זה מעל לכוחותי הכלכליים...), אז אולי אצלם הפתרון.

 

[DANIELI06]

עשיתי פעם "טיפול באומנות"

זה עזר לי מהרבה בחינות.

 

[לילית462]

אני החלפתי את ההתמכרות באוכל להתמכרות ל

פורום - אני לא צוחקת. אני חסידה גדולה של טיפולים פסיכולוגים (נו באמת אני חייבת להיות לויאלית למקצוע שלי

) אני מבינה ומאמינה שיש דברים, במיחד אצל נשים שכל החיים היו שמנות, והיו ילדות שמנות - יש התניות ודפוסים שהלכו ונבנו במשך שנים, עם כל דבר בעולם התמודדנו דרך אוכל, אנחנו מזינות את הדימוי הזה של הילדה השמנה וקשה ללמוד להפסיק להזין אותו וליצור לעצמנו אידאות חדשות בראש. לגבי ההשקעה הכלכלית, למטופלים שלי מכורים שאומרים לי שאין להם כסף לבוא לטיפול, אני מזכירה שכל מפגש איתי עולה בערך כמו מנה של קוק או כמו שני דרינקים. אני חושבת שלגבינו - מכורות לאוכל/ אכלניות רגשיות כפיתיות, זה אותו הדבר. בימים הרעים שלי בתוך הבולמיה הייתי מסוגלת להוציא בסופר 400-500 ש"ח, לטחון הכל תוך חצי שעה ולהקיא את זה... גם היום אני יכולה להשאיר במסעדה 500 ש"ח. אצל הפסיכולוג/ית אני פשוט משקיעה פרופר בעצמי. חוצמזה מה עם האופציה של אי או, גריישיט, ושאר קבוצות התמיכה שהן בחינם או כמעט בחינם ?

 

[DANIELI06]

את צודקת לגבי הפורום...

האמת היא שגם בשומרי משקל וגם אצל דיאטניות את לא בהשגחה יומיומית, ולא בטיפול יומיומי, זה אחד מהיתרונות הגדולים של הפורום הזה, את כל הזמן עם יד על הדופק וזה מצויין מבחינתי. כאן אנחנו מקבלות תמיכה גדולה, אנחנו מבינות אחת את השניה ועוזרות אחת לשניה, אין דבר טוב מזה. מי שלא התמודד עם השמנה לעולם לא יוכל לדעת על מה אנחנו מדברות ומה אנחנו מרגישות.