הפחד (לחברה שלי)
הוא לרוב ירקרק, ובצדדים לבן עם פסים שחורים (או להיפך). הוא לא נאה ואפילו לא אסתטי. אין בו דבר נעים ויזואלית. רוב האנשים פוחדים ממנו, ורובם אפילו לא מכנים אותו בשם. לפעמים הוא פחד מהמוות. לפעמים הוא פחד מהחיים. לפעמים הוא פחד להזדקן לבד. לפעמים הוא פחד לאהוב. לפעמים הוא סתם "פחד" לא-מוגדר. נדיר למצוא מישהו שחי לגמרי בלעדיו. לפעמים אנשים בטוחים, שהוא לא נמצא בעולמם. "אני לא פוחד מכלום" כך הם טוענים השכם והערב, אבל הוא שם, רואה ואינו נראה, ממתין לשעת-כושר כדי להגיח מבין הצללים ולמוטט את כל אשר בנית בעמל רב. כי הפחד הוא כמו טרמיטים, שמכרסמים ביסודות הבניין. לפתע הכל יתערער לך, ודבר לא ייראה ודאי כמקודם. שעת-כושר זו מתרחשת, לרוב, בשעות החשיכה. כשאנשים מצונפים לבטח במיטותים החמות, והכל נראה מפחיד יותר. חושך ושקט. כזה שקט, שאתה שומע את עצמך חושב. או-אז הוא מגיח כרוח-סערה, סוחף איתו בדרכו מחשבות ראציונליות, אמוציונליות, הכל. דבר אינו מחוסן מפניו. אבל, אתם יודעים, הפחד הוא אנושי. הוא משתוקק לקרבתכם, וניתן בהחלט להתיידד איתו. לא קל, אבל אפשרי. אמנם הוא חשדן עד-כדי-פרנואידיות, כי הוא-עצמו פוחד. אבל מתחת למעטה האדיש והקשוח מסתתר לב ממרגרינה, אחד שבוכה בסרטי "לאסי", ובעצם, בכל קטע מצולם בו ילד וכלב רצים זה אל זה בזרועות פרושות (הילד), בכשכושי-זנב (הכלב) ובסלואו-מושן (שניהם). עכשיו אני נזכרת, שגם ב"במבי" הוא געה בבכי כשאמא של במבי מתה. אל תתביישו בפחד. תחשפו אותו לאור והוא יכיר לכם תודה. את זה שלי אני חושפת בעצם הכתיבה, גם ברגע זה. אני פוחדת שיגמרו לי המילים. אוריאנה "ללכת אל, ללכת מ, ללכת כי כולם הולכים. מה זה משנה בעצם ממה בעצם הם בורחים?"
הוא לרוב ירקרק, ובצדדים לבן עם פסים שחורים (או להיפך). הוא לא נאה ואפילו לא אסתטי. אין בו דבר נעים ויזואלית. רוב האנשים פוחדים ממנו, ורובם אפילו לא מכנים אותו בשם. לפעמים הוא פחד מהמוות. לפעמים הוא פחד מהחיים. לפעמים הוא פחד להזדקן לבד. לפעמים הוא פחד לאהוב. לפעמים הוא סתם "פחד" לא-מוגדר. נדיר למצוא מישהו שחי לגמרי בלעדיו. לפעמים אנשים בטוחים, שהוא לא נמצא בעולמם. "אני לא פוחד מכלום" כך הם טוענים השכם והערב, אבל הוא שם, רואה ואינו נראה, ממתין לשעת-כושר כדי להגיח מבין הצללים ולמוטט את כל אשר בנית בעמל רב. כי הפחד הוא כמו טרמיטים, שמכרסמים ביסודות הבניין. לפתע הכל יתערער לך, ודבר לא ייראה ודאי כמקודם. שעת-כושר זו מתרחשת, לרוב, בשעות החשיכה. כשאנשים מצונפים לבטח במיטותים החמות, והכל נראה מפחיד יותר. חושך ושקט. כזה שקט, שאתה שומע את עצמך חושב. או-אז הוא מגיח כרוח-סערה, סוחף איתו בדרכו מחשבות ראציונליות, אמוציונליות, הכל. דבר אינו מחוסן מפניו. אבל, אתם יודעים, הפחד הוא אנושי. הוא משתוקק לקרבתכם, וניתן בהחלט להתיידד איתו. לא קל, אבל אפשרי. אמנם הוא חשדן עד-כדי-פרנואידיות, כי הוא-עצמו פוחד. אבל מתחת למעטה האדיש והקשוח מסתתר לב ממרגרינה, אחד שבוכה בסרטי "לאסי", ובעצם, בכל קטע מצולם בו ילד וכלב רצים זה אל זה בזרועות פרושות (הילד), בכשכושי-זנב (הכלב) ובסלואו-מושן (שניהם). עכשיו אני נזכרת, שגם ב"במבי" הוא געה בבכי כשאמא של במבי מתה. אל תתביישו בפחד. תחשפו אותו לאור והוא יכיר לכם תודה. את זה שלי אני חושפת בעצם הכתיבה, גם ברגע זה. אני פוחדת שיגמרו לי המילים. אוריאנה "ללכת אל, ללכת מ, ללכת כי כולם הולכים. מה זה משנה בעצם ממה בעצם הם בורחים?"