הפחד (לחברה שלי)

הפחד (לחברה שלי)

הוא לרוב ירקרק, ובצדדים לבן עם פסים שחורים (או להיפך). הוא לא נאה ואפילו לא אסתטי. אין בו דבר נעים ויזואלית. רוב האנשים פוחדים ממנו, ורובם אפילו לא מכנים אותו בשם. לפעמים הוא פחד מהמוות. לפעמים הוא פחד מהחיים. לפעמים הוא פחד להזדקן לבד. לפעמים הוא פחד לאהוב. לפעמים הוא סתם "פחד" לא-מוגדר. נדיר למצוא מישהו שחי לגמרי בלעדיו. לפעמים אנשים בטוחים, שהוא לא נמצא בעולמם. "אני לא פוחד מכלום" כך הם טוענים השכם והערב, אבל הוא שם, רואה ואינו נראה, ממתין לשעת-כושר כדי להגיח מבין הצללים ולמוטט את כל אשר בנית בעמל רב. כי הפחד הוא כמו טרמיטים, שמכרסמים ביסודות הבניין. לפתע הכל יתערער לך, ודבר לא ייראה ודאי כמקודם. שעת-כושר זו מתרחשת, לרוב, בשעות החשיכה. כשאנשים מצונפים לבטח במיטותים החמות, והכל נראה מפחיד יותר. חושך ושקט. כזה שקט, שאתה שומע את עצמך חושב. או-אז הוא מגיח כרוח-סערה, סוחף איתו בדרכו מחשבות ראציונליות, אמוציונליות, הכל. דבר אינו מחוסן מפניו. אבל, אתם יודעים, הפחד הוא אנושי. הוא משתוקק לקרבתכם, וניתן בהחלט להתיידד איתו. לא קל, אבל אפשרי. אמנם הוא חשדן עד-כדי-פרנואידיות, כי הוא-עצמו פוחד. אבל מתחת למעטה האדיש והקשוח מסתתר לב ממרגרינה, אחד שבוכה בסרטי "לאסי", ובעצם, בכל קטע מצולם בו ילד וכלב רצים זה אל זה בזרועות פרושות (הילד), בכשכושי-זנב (הכלב) ובסלואו-מושן (שניהם). עכשיו אני נזכרת, שגם ב"במבי" הוא געה בבכי כשאמא של במבי מתה. אל תתביישו בפחד. תחשפו אותו לאור והוא יכיר לכם תודה. את זה שלי אני חושפת בעצם הכתיבה, גם ברגע זה. אני פוחדת שיגמרו לי המילים. אוריאנה "ללכת אל, ללכת מ, ללכת כי כולם הולכים. מה זה משנה בעצם ממה בעצם הם בורחים?"
 

היתקליף

New member
אני פוחד מחושך מוחלט

באמת. פעם ישנתי כמה לילות אצל אמא שלי. בלילה הראשון אחרי שנרדמתי היא נכנסה לחדר וסגרה את כל התריסים, משכה וילונות וסגרה את הדלת. התעוררתי באמצע הלילה לחושך טוטלי. אתה פותח עינים וכלום. אתה לא יודע אם פתחת עינים או שהן סגורות. או שאולי אתה עוור פתאום. הרגשתי את הפניקה מתחילה מלמטה. פחד מטורף. כל מה שרציתי זה אור. לדעת שאני מסוגל לראות. לדעת מה יש מסביבי. מתוך הפניקה החלטתי שיש הפסקת חשמל. קמתי והתחלתי ללכת למטבח למצוא נרות. אפילו לרגע לא עלה בדעתי לנסות להדליק אור. הדירה כולה היתה סגורה וחשוכה טוטלית. להתמצא התמצאתי, אבל שום דבר לא הבטיח שאמא שלי מחזיקה את הנרות במקום שהם היו לפני חמש עשרה שנה. הרגשתי שאני מאבד שליטה על עצמי, שאני רוצה לצעוק. פתאום ראיתי אור אדום קטן. האור של כפתור המתח של הטלויזיה. אם יש אור כזה, ניסה מוחי המשותק כמעט להסיק איזו מסקנה הגיונית, אז יש חשמל. אם יש חשמל צריך רק ללחוץ על הכפתור של המנורות בתקרה. החיפוש אחר הנרות מבוטל. עכשיו צריך להתרכז בחיפוש של כפתור החשמל. תתרכז. קיר. כפתור חשמל. ללחוץ. כשהאור נדלק, הרגשתי כאילו שחיי ניצלו, שעמדתי במבחן השרדות.
 
אבל רק אחרי כזה חושך

האור נראה כמו הדבר הכי נפלא בעולם. כמו שרק מתהומות הייאוש אפשר להגיע לפסגת האושר. כמו שרק מהקרבה אל המוות אפשר באמת להעריך ולאהוב את החיים. אוריאנה
 
כמאמר המשורר:

without my darkness your star wouldn´t shine (אין לי מושג מי אמר את זה) אוריאנה
 

היתקליף

New member
הייתי בתהום ייאוש

אבל עדיין לא הגעתי לפסגת האושר. אולי כי המדרון שלי חלקלק, ואולי כי לא למדתי לטפס. כנראה שניהם. כל מטפסי ההרים המקצועיים, הם תוקפים את המדרון שלהם במגפיים מסומרות, נועצים בו יתדות. אבל אני חס על מדרון האושר שלי, לא רוצה לפצוע אותו. מנסה לטפס עליו בידיים חשופות.
 
על המסוק לא חשבת, מה?

זה בסדר, כולם מנסים לטפס, ונכשלים. כי האמת היא, שהמדרון מושלג, ולא ניתן לטפס עליו. כשאתה מבין את זה, אתה קורא למסוק הפרטי שלך, לבוא ולקחת אותך לפסגה. והוא בא. אוריאנה
 

היתקליף

New member
זה לא אותו דבר

וגם לא היינו-הך. אני, אישית, מחכה לנסיכה על סוס-מעופף שתבוא ותיקח אותי. בינתיים אני מטפס קצת בכל זאת, שיהיה לה קל יותר לראות אותי. נקודה קטנה של איש עם קוקו על רקע מדרון מושלג ענקי. קופא מקור, נאחז בציפורנים, נלחם ברוח. כל כך חסר סיכוי, שבא לבכות. רק שני דברים פשוטים צריכים להתקיים: שיהיו נסיכות ושיהיו סוסים מעופפים. אני קראתי באחד הספרים שיש. לי זה מספיק.
 
טעות, טעות, טעות

רק אתה תוכל להביא לעצמך את האושר שלך, לא שום נסיכה. ואגב, ודאי שיש סוסים מעופפים, קנטאורים הם גם מעופפים. אוריאנה
 

היתקליף

New member
ונסיכות?

את יודעת, המון שנים לא האמנתי לאגדות שסיפרו על המוני מלכים ונסיכים ונסיכות. כבר כילד חשבתי: הרי יש מספר זעום של מדינות שיש בהן מלך, פחות מעשר בכל העולם, ואם נסיך מחפש נסיכה הוא צריך לעבור מרחקים עצומים, במטוסים. לכן האגדות האלה בלתי סבירות לחלוטין. והנה, לא מזמן האזנתי לתוכנית ההסטוריה של גל"צ (ביום שישי), שבה פרופ´ הר-סגור סיפר שפעם גרמניה היתה מחולקת למאות נסיכויות. לכל אחת היה "מלך" והיו נסיכים ונסיכות! בבת אחת חזר לי כל האמון באגדות.
 
ועל זה אמר היינריך היינה, שחי אז:

בגרמניה, אחרי יום גשם אתה יכול לצאת לטיול קצר ולחזור עם מדינה על המגפיים.
 
תסלח לי ../images/Emo70.gif

מדרון מושלג או מדרון חלקלק ? ביחד זה לא יכול להיות.
 

היתקליף

New member
החיים (שלי לפחות) מלאים סתירות

אז זו בסה"כ עוד אחת, ולא הגדולה שבהן.
 
DARKNESS

Can anybody tell me tell me exactly where I am I´ve lost all sense of direction Watching the darjness closing around me Feeling the cold all through me body that"s why I´m calling all stations Inn the hope that someone hears me A singly lonly voice כשקראתי את מה שכתבת חזר אלי השיר שאני שומעת הרבה של GENESIS ביי נישארת אורחת זמנית לבנתיים לא חושבת שיש חשיבות לכינויי שלי
 

maof

New member
סליחה על ההיתפרצות

בכל אחד מאתנו קיים הפחד ממשהו. (מסכים בכל ליבי) השאלה איך מיתמודדים איתו ? לפי דעתי להעמיד את הדברים מול המציאות לחשוב במחשבה הגיונית ומחושבת, מה הם יתר האפשרויות שעומדות ממול, ומה התוצאות עם ניכנע לפחד במקום להתמודד מולו. מעוף שרצה לנסוע לאי בודד לישמוע את השקט ולבסוף מצא אותו העיר ההומה. אוריאנה אהבתי כל מילה
 
למעלה