הפורום המקסים הזה...
רציתי להצטרף לקריאה להיות יותר פעילים בפורום. אני חולה ב OCD מאז שאני זוכרת את עצמי, בתור ילדה מאוד קטנה ( לפחות מאז גיל 6 ), אולם אובחנתי כחולה רק לפני שנה במסגרת אישפוז במחלקה להפרעות אכילה בתל-השומר. עד אז חשבתי שאני סתם דואגת יותר מדי, ולא הבנתי עד כמה אורח החיים שלי הוא לא נורמלי. כשאובחנתי והרופאות במחלקה ביקשו להתחיל בטיפול תרופתי, נבהלתי כל כך. נבהלתי גם מעצם ההגדרה וגם מהטיפול התרופתי, שעד אז נחשב בעיניי לטיפול שניתן לחולי נפש בלבד. נבהלתי מהשינויים הללו שפתאום נכנסו לחיי, פתאום אני חולה בעוד משהו, ועוד אומרים לי שזה בגלל הפרעות ביוכימיות במוח. חשבתי שאני מופרעת ולא רציתי לקחת תרופות. אז גיליתי את הפורום OCD הנפלא שבזמנו היה ב IOL . כתבתי שם הודעה זועקת לעזרה, להרגעה. היו שם האנשים הכי מקסימים, שנרתמו מיד לעודד, לספר, להסביר ולהרגיע. הבנתי שם שאפשר לחיות עם המחלה ושהתרופות הן לא דבר נורא, ושהן עשויות אפילו לעזור. רק אז הבנתי שאני לא חייבת לחיות כך, בסבל, בדיכאון, בחרדות, בכפייתיות. בעזרתם האדירה של חבריי לפורום ולמחלה הסכמתי לקבל טיפול. האמת היא, שלי התרופות לא ממש מצליחות לעזור. הן עוזרות לי לדיכאון, אבל לא לחרדות ולכפייתיות. לאחרונה הוסיפו לי גם ליתיום שאמור לסייע. אני מחכה לראות את השפעתו. עכשיו התחלתי ללמוד באוניברסיטה וזה כמובן הגביר את החרדות והחריף את הכפייתיות, וזה קשה לחיות כך, בייחוד כשאני מודעת למצבי וזה כואב לי. אבל איך נפטרים מזה? אוהבת אתכם נורא.
רציתי להצטרף לקריאה להיות יותר פעילים בפורום. אני חולה ב OCD מאז שאני זוכרת את עצמי, בתור ילדה מאוד קטנה ( לפחות מאז גיל 6 ), אולם אובחנתי כחולה רק לפני שנה במסגרת אישפוז במחלקה להפרעות אכילה בתל-השומר. עד אז חשבתי שאני סתם דואגת יותר מדי, ולא הבנתי עד כמה אורח החיים שלי הוא לא נורמלי. כשאובחנתי והרופאות במחלקה ביקשו להתחיל בטיפול תרופתי, נבהלתי כל כך. נבהלתי גם מעצם ההגדרה וגם מהטיפול התרופתי, שעד אז נחשב בעיניי לטיפול שניתן לחולי נפש בלבד. נבהלתי מהשינויים הללו שפתאום נכנסו לחיי, פתאום אני חולה בעוד משהו, ועוד אומרים לי שזה בגלל הפרעות ביוכימיות במוח. חשבתי שאני מופרעת ולא רציתי לקחת תרופות. אז גיליתי את הפורום OCD הנפלא שבזמנו היה ב IOL . כתבתי שם הודעה זועקת לעזרה, להרגעה. היו שם האנשים הכי מקסימים, שנרתמו מיד לעודד, לספר, להסביר ולהרגיע. הבנתי שם שאפשר לחיות עם המחלה ושהתרופות הן לא דבר נורא, ושהן עשויות אפילו לעזור. רק אז הבנתי שאני לא חייבת לחיות כך, בסבל, בדיכאון, בחרדות, בכפייתיות. בעזרתם האדירה של חבריי לפורום ולמחלה הסכמתי לקבל טיפול. האמת היא, שלי התרופות לא ממש מצליחות לעזור. הן עוזרות לי לדיכאון, אבל לא לחרדות ולכפייתיות. לאחרונה הוסיפו לי גם ליתיום שאמור לסייע. אני מחכה לראות את השפעתו. עכשיו התחלתי ללמוד באוניברסיטה וזה כמובן הגביר את החרדות והחריף את הכפייתיות, וזה קשה לחיות כך, בייחוד כשאני מודעת למצבי וזה כואב לי. אבל איך נפטרים מזה? אוהבת אתכם נורא.