אני בתור פונדקאית בתחילת ההריון כן חשבתי ש
שארצה להניק, מבחינתי זה שנתנו לי את המתנה, האפשרות שוב להיות בהריון היה טובה גדולה מצד ההורים המיועדים אלי, הרגשתי אסירת תודה על כך שזכיתי-בזכות ההורים המיועדים להיות שוב בהריון, אולי גם ההריון האחרון (אנחנו לא חושבים על עוד ילדים כרגע) ורציתי לקבל את את המתנה של -להרגיש איך זה להזין חיים-להניק. מאוד התגעגעתי לתחושת ההנקה (לאוו דווקא לקשר הרגשי של התינוק) פיזית מאוד רציתי לחוות הנקה אולי בפעם האחרונה.
כך שכן דיברנו על כך שאחרי הלידה האמא תיתן לי את המתנה הזו- האפשרות להרגיש שוב חד פעמי-איך זה להניק.
בפועל ככל שהתקרב מועד הלידה חשתי פחות ופחות רצון לעשות זאת, מאוד רציתי כבר לסיים ולהמשיך הלאה עם חיי. בלידה שהייתה מתישה מאוד, אחרי שהילדה נולדה רק רציתי לסיים עם זה, ללכת לישון ולצבור כוחות הלאה. מעבר לכך- מרוב שהייתי מוכנה להתנתקות-לא התחיל לי בכלל חלב, ויותר מזה- גם אם האמא המיועדת הייתה מבקשת שאשאב ואתן לה את החלב- לא הייתי מסכימה, היה לי מאוד נוח עם זה שלא התחיל חלב, לא היה גודש וכ"ד.
כך שאני כן מבינה את הפונדקאית שרוצה להניק (אולי בפעם האחרונה בחייה) ואני מאוד מבינה את האמהות המיועדות שרוצות כ"כ כבר לקבל "בלעדיות" על ילדיהן שגדל "הרחק" מהן במשך 9 חודשים.
מקווה שכולכן- פונדקאות ואמהות, תזכו תמיד לראות גם את הצד השני ולהבין אותו ושיהיה לכולן תהליך מוצלח וקל