יאיר בר צורי
New member
העשייה היא פוליטית...
הייאוש... קשה,באמת שקשה לקום בבוקר, או ללכת לישון אחרי אתמול בערב. כמה כעס, ועלבון, ועצב, ובלבול, וחוסר בטחון, אופפים את החברה הישראלית היום. המלחמה האחרונה (לא זו שהייתה אמורה להיות המלחמה האחרונה,לפי הבטחתו של יהורם גאון בשיר...), צרבה בנו פעם נוספת עד כמה לא רק המנהיגים שבקרבנו קשים לנו. החברה מייצרת את מנהיגיה. היא דורשת את עיצובם, את דורשת מהם דין וחשבון,והיא קובעת את סדר היום המוסרי שלהם. לא להיפך... יותר משקשה לי מהדו"ח וינוגרד הזה, קשה לי עם החברה שלנו. נכון,לא אנחנו מנווטים את הצבא בלבנון, ואנחנו סומכים על מי שכן מוביל אותו, אבל אני לא מפסיק לשאול את עצמי, האם באמת כל כך כואב לנו שאנחנו מובלים ע"י אנשים שכל מה שנאמר עליהם, גורר זלזול ובושה, או שפשוט נוח לנו. אולי נהיינו כל כך אדישים, כל כך מרוכזים בהצלחות או בכשלונות שלנו, שאולי אפילו מדו"ח כזה, כמו קודמים לו, לא יצא שום דבר,סתם עוד צריבה לחברה הישראלית. לא,אני לא מייחל לכישלון לאומי כולל, לא רוצה שהכלכלה תקרוס, או שאנשים יעזבו את הארץ,ממש להיפך. רק שנבין שערך שלטון העם הוא לא דבר שרק לומדים אותו בשיעורי אזרחות בבית ספר. שכמו שזו זכות, זו גם חובה. אנחנו כאן, טוענים לריבונות, טוענים לעצמאות, מאהבה שגבתה וגובה מאתנו,כחברה, מחיר לא פשוט. ובכל זאת אנחנו כאן...האמנם? "אנו ילדי התקופה התקופה היא פוליטית, כל המעשים היומיומיים או הליליים שלך,שלנו,שלכם הם מעשים פוליטיים. תרצה או לא תרצה, לגנים שלך עבר פוליטי, לעור גוון פוליטי, לעיניים היבט פוליטי, כך או אחרת, לכל דבריך הדהוד, לכל שתיקותיך השתמעות פוליטית" (ויסלבה שימבורסקה) מה אני אומר בעצם? מה שאנחנו דורשים מהמנהיגים שלנו-אחריות, יושר, מוסר- בואו נדרוש מעצמנו. אנחנו ילדי התקופה... יום טוב יאיר
הייאוש... קשה,באמת שקשה לקום בבוקר, או ללכת לישון אחרי אתמול בערב. כמה כעס, ועלבון, ועצב, ובלבול, וחוסר בטחון, אופפים את החברה הישראלית היום. המלחמה האחרונה (לא זו שהייתה אמורה להיות המלחמה האחרונה,לפי הבטחתו של יהורם גאון בשיר...), צרבה בנו פעם נוספת עד כמה לא רק המנהיגים שבקרבנו קשים לנו. החברה מייצרת את מנהיגיה. היא דורשת את עיצובם, את דורשת מהם דין וחשבון,והיא קובעת את סדר היום המוסרי שלהם. לא להיפך... יותר משקשה לי מהדו"ח וינוגרד הזה, קשה לי עם החברה שלנו. נכון,לא אנחנו מנווטים את הצבא בלבנון, ואנחנו סומכים על מי שכן מוביל אותו, אבל אני לא מפסיק לשאול את עצמי, האם באמת כל כך כואב לנו שאנחנו מובלים ע"י אנשים שכל מה שנאמר עליהם, גורר זלזול ובושה, או שפשוט נוח לנו. אולי נהיינו כל כך אדישים, כל כך מרוכזים בהצלחות או בכשלונות שלנו, שאולי אפילו מדו"ח כזה, כמו קודמים לו, לא יצא שום דבר,סתם עוד צריבה לחברה הישראלית. לא,אני לא מייחל לכישלון לאומי כולל, לא רוצה שהכלכלה תקרוס, או שאנשים יעזבו את הארץ,ממש להיפך. רק שנבין שערך שלטון העם הוא לא דבר שרק לומדים אותו בשיעורי אזרחות בבית ספר. שכמו שזו זכות, זו גם חובה. אנחנו כאן, טוענים לריבונות, טוענים לעצמאות, מאהבה שגבתה וגובה מאתנו,כחברה, מחיר לא פשוט. ובכל זאת אנחנו כאן...האמנם? "אנו ילדי התקופה התקופה היא פוליטית, כל המעשים היומיומיים או הליליים שלך,שלנו,שלכם הם מעשים פוליטיים. תרצה או לא תרצה, לגנים שלך עבר פוליטי, לעור גוון פוליטי, לעיניים היבט פוליטי, כך או אחרת, לכל דבריך הדהוד, לכל שתיקותיך השתמעות פוליטית" (ויסלבה שימבורסקה) מה אני אומר בעצם? מה שאנחנו דורשים מהמנהיגים שלנו-אחריות, יושר, מוסר- בואו נדרוש מעצמנו. אנחנו ילדי התקופה... יום טוב יאיר