השבוע מתחיל
New member
הערצה של בחור
אני לא בטוח למה אני כותב. אולי מחפש פורקן. אולי מחפש לשמוע דיעות. אולי מחפש תחליף זול לפיסוכולוג שאין באפשרותי לממן. אני בחור בוגר. נמשך לבנות ולא לבנים, אבל יודע להעריך יופי של שני המינים. לאורך חיי קרו לי מספר מקרים שכשאני חושב עליהם בדיעבד, אני מרגיש מעורער. יצא לי כמה פעמים (3 למעשה) להעריץ דמות מסוימת, עד כדי ממש התאהבות בה. תמיד אלה קולגות שכל העובדים בחברה מעריצים. אנשים שתמיד מוקפים בעובדים אחרים. כולם מנסים להתקרב אליהם. הבוסים מהללים אותם. הקולגות נדבקים אליהם. כולם חברים שלהם. הם תמיד מוכשרים, מוצלחים, חברותיים. הכל הולך להם בקלות. פתאום הם גם נראים יפים יותר ממה שנראו סתם בלי להכיר. לי אין הרבה חברים טובים, אני תמיד מצר על כך. אבל באיזשהו מקום זה נעשה מבחירה. אני מרגיש שהרבה אנשים לא מעניינים אותי. ואם מישהו הוא לא חבר ברמה שאוכל לסמוך עליו ב100 אחוז, אני מעדיף להפגש איתו רק לשיחת חולין פעם בהרבה זמן. למזלי/לצערי - תמיד הצלחתי להתחבר עם אותם אנשים שהערצתי. תמיד הייתי החבר הכי טוב שלהם בחברה. מה שמדכא בזה, שהם היו חברים הכי טובים שלי בעבודה, אבל מחוצה לה- רק חברים מהמניין אם לא פחות מזה. אני מתוסבך בשתי דילמות 1)מצד אחד, אני מפגין הכי את החברות ברמה הכי גבוה שאני יכול בלי ללחוץ או להיות מוקצן. אני תמיד מציע עזרה ביוזמתי. דואג לשמור על קשר במהלך היום. מצד שני, אני מקבל מהם פידבק חיובי. הם מגידים עצמם כחברים. אבל אני לא מרגיש חבר מהמניין. לדוגמא: לא תמיד אומרים בוקר טוב/יוצאים בסוף יום בלי להציע טרמפ וכו. לא מזמינים ליציאות עם חברים אחרים. מדברים מעט מאוד אחרי העבודה. 2) מצד אחד אני מפרגן. כי לדעתי באמת מגיע לאותם אנשים. אני לא חוסך מהם מילים טובות. מצד שני, אותם אנשים כ"כ מצליחים ומוצלחים. מקצועית ובעיקר מוקפים בטונות של חברים בבית - שאני מרגיש חסר חשיבות לידם. אני לא מפגין זאת בשום צורה, אבל הבטחון שלי מתערער לחלוטין. אני מרגיש קנאי לזמן של אותם חברים. זה כמו סוג של תרפיה/סם. אני מאמין שאני צריך להתרחק מהם עד כדי מידה מסוימת. אבל מצד שני אני מרגיש מעודד, שמח ונהנה מכל שיחה ותומת לב שיש לי מהם. אני מרגיש ש"התאהבתי" בדמויות מסוימות. מה אתם ממליצים לעשות? לנסות להתרחק בכוח. לנתק לגמרי את הקשר? להשאר בקשר חברי - כי זה עושה לי טוב. אבל ללמוד איכשהו לחיות עם האכזבה שהיחס לא סמטרי? אם כן- אז איך? אשמח לדיעות
אני לא בטוח למה אני כותב. אולי מחפש פורקן. אולי מחפש לשמוע דיעות. אולי מחפש תחליף זול לפיסוכולוג שאין באפשרותי לממן. אני בחור בוגר. נמשך לבנות ולא לבנים, אבל יודע להעריך יופי של שני המינים. לאורך חיי קרו לי מספר מקרים שכשאני חושב עליהם בדיעבד, אני מרגיש מעורער. יצא לי כמה פעמים (3 למעשה) להעריץ דמות מסוימת, עד כדי ממש התאהבות בה. תמיד אלה קולגות שכל העובדים בחברה מעריצים. אנשים שתמיד מוקפים בעובדים אחרים. כולם מנסים להתקרב אליהם. הבוסים מהללים אותם. הקולגות נדבקים אליהם. כולם חברים שלהם. הם תמיד מוכשרים, מוצלחים, חברותיים. הכל הולך להם בקלות. פתאום הם גם נראים יפים יותר ממה שנראו סתם בלי להכיר. לי אין הרבה חברים טובים, אני תמיד מצר על כך. אבל באיזשהו מקום זה נעשה מבחירה. אני מרגיש שהרבה אנשים לא מעניינים אותי. ואם מישהו הוא לא חבר ברמה שאוכל לסמוך עליו ב100 אחוז, אני מעדיף להפגש איתו רק לשיחת חולין פעם בהרבה זמן. למזלי/לצערי - תמיד הצלחתי להתחבר עם אותם אנשים שהערצתי. תמיד הייתי החבר הכי טוב שלהם בחברה. מה שמדכא בזה, שהם היו חברים הכי טובים שלי בעבודה, אבל מחוצה לה- רק חברים מהמניין אם לא פחות מזה. אני מתוסבך בשתי דילמות 1)מצד אחד, אני מפגין הכי את החברות ברמה הכי גבוה שאני יכול בלי ללחוץ או להיות מוקצן. אני תמיד מציע עזרה ביוזמתי. דואג לשמור על קשר במהלך היום. מצד שני, אני מקבל מהם פידבק חיובי. הם מגידים עצמם כחברים. אבל אני לא מרגיש חבר מהמניין. לדוגמא: לא תמיד אומרים בוקר טוב/יוצאים בסוף יום בלי להציע טרמפ וכו. לא מזמינים ליציאות עם חברים אחרים. מדברים מעט מאוד אחרי העבודה. 2) מצד אחד אני מפרגן. כי לדעתי באמת מגיע לאותם אנשים. אני לא חוסך מהם מילים טובות. מצד שני, אותם אנשים כ"כ מצליחים ומוצלחים. מקצועית ובעיקר מוקפים בטונות של חברים בבית - שאני מרגיש חסר חשיבות לידם. אני לא מפגין זאת בשום צורה, אבל הבטחון שלי מתערער לחלוטין. אני מרגיש קנאי לזמן של אותם חברים. זה כמו סוג של תרפיה/סם. אני מאמין שאני צריך להתרחק מהם עד כדי מידה מסוימת. אבל מצד שני אני מרגיש מעודד, שמח ונהנה מכל שיחה ותומת לב שיש לי מהם. אני מרגיש ש"התאהבתי" בדמויות מסוימות. מה אתם ממליצים לעשות? לנסות להתרחק בכוח. לנתק לגמרי את הקשר? להשאר בקשר חברי - כי זה עושה לי טוב. אבל ללמוד איכשהו לחיות עם האכזבה שהיחס לא סמטרי? אם כן- אז איך? אשמח לדיעות
] ובכל זאת, אנחנו מהר מאוד [בדרך כלל] מתאהבים בחוג הזה ופתאום נורא אוהבים אותו וזה הופך להיות התחביב שלנו. אז למה שלא תנסה את זה גם? אפשר לפתח תחביב מאפס- תנסה לרכב על אופניים ואולי זה יתאים לך, תנסה להתנדב אישפהו עם ילדים\מבוגרים ואולי זה יתאים לך. עד שמנסים לא יודעים ! 
