הערה טריגרית- טריגר!!!
שלום לכולן
השבוע יצאתי מהבית לכיוון האוניברסיטה וגיליתי שמאוד רזיתי ושאני צריכה עוד חור בחגורה...איכשהו הצלחתי לעשות קומבינה על מנת שאוכל ללכת ככה ולא אצטרך לחזור הביתה...
.
כשהגעתי זה היה בדיוק לשיעור שמיועד לתלמידי שנה ב' כך שהיו שם בנות שלמדו איתי בשנה שעברה. הייתה שם חבורת בנות שהסתכלה עליי, ככה ביסודיות, ואחת מהן אמרה בקול רם (שכולם שמעו) "תגידי מה קרה שכול כך רזית, עשית את זה בכוונה?" עם כול כמה שבדרך כלל יש לי שריון עבה- היא פגעה לי בנקודה רגישה, כי בעבר (למי שלא מכירה אותי פה) הייתה לי הפרעת אכילה, ושנים נלחמתי בשביל להגיע למשקל נורמלי. אין לי מושג כמה ירדתי, אבל אם זה כול כך בולט וגם החגורה כבר לא מחזיקה, אז זה כנראה הרבה (ולא מזמן החור הזה עדיין החזיק) . זה לא שיש לי באמת הפרעת אכילה כיום, כי אני אוכלת הכול כשאני יכולה (במסגרת הצמחונות). רק שבעקבות המעבר מההוסטל הביתה, זה שינוי משמעותי מאוד מבחינת תזונה. כבר חודשים אני משגעת לבעלי את השכל שהתזונה שאנחנו אוכלים היא לא נכונה, שחסרים מרכיבים, שהוא לא עושה את הצירופים הנכונים, אך נתקלתי בקיר - הוא לא רצה לשמוע. לפחות בשלב מסוים הצלחתי לשכנע אותו לקנות כמה מרכיבי תזונה מזינים ובריאים יותר. לאורך כול הדרך הוא היה משוכנע שיש לו בעיה בגוף ולכן הוא ירד כול כך הרבה (ואותו כן שוקלים בקופת חולים, כך שאנחנו מודעים לזה שהוא במגמת ירידה מדאיגה) יש לו אכן בעיות רפואיות והוא אפילו יצטרך ניתוח (יום שישי שעבר רופא המשפחה שלו שלח אותנו למיון) אבל לדעתי עניין התזונה זה בנוסף, ומחמיר את המצב (שלו ושלי). הצעתי לו שנלך ביחד לדיאטנית שטיפלה בי בעבר והוא סרב. הצעתי לו לקחת אנשור אבל הוא סרב (אולי אקנה כמה בשבילי ואפילו לא אגיד לו את זה...) אני גם באפיסת כוחות כי אני לא ישנה מספיק, כי בלילות כול פעם שהוא מרגיש כאבים חזקים ומדליק את האור מיד גם אני מתעוררת, ונשארת אתו על מנת לתמוך ולהקל, לפחות מבחינה רגשית.
אני לא עומדת בעומס המטלות של הלימודים, ויש לי עוד עבודות שלא סיימתי משנה שעברה (בגלל מקריאה מטומטמת שלא הייתה מוכנה לקרוא באנגלית וממש עשתה לי נזק!!!
) הבעיה היא שאני פוחדת להפסיק את הלימודים (לסמסטר, או כמה שצריך) כי שנה שעברה שמו לי תנאי שנותנים לי את האפשרות להתחיל מחדש את הספירה של שש שנים, רק אם כול שנה אני אקח 20 נקודות זכות - כלומר בערך 10 קורסים בשנה. זה בגלל כול האשפוזים שהיו לי בעבר, שמלבד השנה הראשונה, לא היה לי רצף בלימודים - ורק מדי פעם לקחתי קורס בודד כמה שיכולתי.(נותנים אפשרות לכבדי ראייה ועיוורים ללמוד במשך שש שנים ולא שלוש)... אתמול כמעט ונרדמתי בשיעור, ובכלל בימים האחרונים הייתי מנמנמת בזמן הנסיעות לאוניברסיטה ובחזרה...אתמול והיום ישנתי המון כשהייתה לי אפשרות לכך. אפילו אין לי כוח לשבת לקרוא את המאמרים שכן יש לי בעברית (למרות שהם מעניינים אותי) ויש לי בעיות עם המצגות ועם המדפסת בבית (אחי אמנם בא ו"סידר" לי את המחשב - אבל הבעיות לא נפתרו, ולא היה לו זמן לבדוק, כי בעלי ואני היינו צריכים לנסוע למיון), אז לא את כול החומר אני יכולה להשלים, ואני לא מנצלת את כול שעות ההקראה שמגיעות לי על מנת שלא להעדר יותר מדי מהבית ולהיות עד כמה שניתן עם בעלי...וגם הוא מצידו דורש צומי...לדוגמה הייתי מוזמנת השבוע להצגה (בחינם!) והוא דרש שאשאר אתו. אני מבינה שהוא מצוברח להיות לבד ( ועם החתולות) אבל היכן עובר הגבול של עד כמה אני צריכה לוותר?
לפחות בימים האחרונים הוא התחיל לקחת יוזמה ולבשל (אולי כי הטיפול התרופתי כרגע בכול זאת קצת עוזר לו) ואולי כי הוא שם לב לירידה שלי במשקל. זה אפילו טעים ברוב הזמן, ודווקא יש לו רעיונות מקוריים ... אבל אני בכל זאת מודאגת מהמצב שלו ושלי, והייתי המומה כשקיבלתי את ההערה חסרת הרגישות באוניברסיטה. אני גם לא ידעתי מה בדיוק להגיד לבנות האלה, כי הן לא יודעות את הרקע שלי - ועל השינוי התזונתי של החצי שנה האחרונה.
מה אפשר לענות במידה ואתקל בשאלה הזאת שוב מבנות שמכירות אותי?
לבשה.
שלום לכולן
השבוע יצאתי מהבית לכיוון האוניברסיטה וגיליתי שמאוד רזיתי ושאני צריכה עוד חור בחגורה...איכשהו הצלחתי לעשות קומבינה על מנת שאוכל ללכת ככה ולא אצטרך לחזור הביתה...
כשהגעתי זה היה בדיוק לשיעור שמיועד לתלמידי שנה ב' כך שהיו שם בנות שלמדו איתי בשנה שעברה. הייתה שם חבורת בנות שהסתכלה עליי, ככה ביסודיות, ואחת מהן אמרה בקול רם (שכולם שמעו) "תגידי מה קרה שכול כך רזית, עשית את זה בכוונה?" עם כול כמה שבדרך כלל יש לי שריון עבה- היא פגעה לי בנקודה רגישה, כי בעבר (למי שלא מכירה אותי פה) הייתה לי הפרעת אכילה, ושנים נלחמתי בשביל להגיע למשקל נורמלי. אין לי מושג כמה ירדתי, אבל אם זה כול כך בולט וגם החגורה כבר לא מחזיקה, אז זה כנראה הרבה (ולא מזמן החור הזה עדיין החזיק) . זה לא שיש לי באמת הפרעת אכילה כיום, כי אני אוכלת הכול כשאני יכולה (במסגרת הצמחונות). רק שבעקבות המעבר מההוסטל הביתה, זה שינוי משמעותי מאוד מבחינת תזונה. כבר חודשים אני משגעת לבעלי את השכל שהתזונה שאנחנו אוכלים היא לא נכונה, שחסרים מרכיבים, שהוא לא עושה את הצירופים הנכונים, אך נתקלתי בקיר - הוא לא רצה לשמוע. לפחות בשלב מסוים הצלחתי לשכנע אותו לקנות כמה מרכיבי תזונה מזינים ובריאים יותר. לאורך כול הדרך הוא היה משוכנע שיש לו בעיה בגוף ולכן הוא ירד כול כך הרבה (ואותו כן שוקלים בקופת חולים, כך שאנחנו מודעים לזה שהוא במגמת ירידה מדאיגה) יש לו אכן בעיות רפואיות והוא אפילו יצטרך ניתוח (יום שישי שעבר רופא המשפחה שלו שלח אותנו למיון) אבל לדעתי עניין התזונה זה בנוסף, ומחמיר את המצב (שלו ושלי). הצעתי לו שנלך ביחד לדיאטנית שטיפלה בי בעבר והוא סרב. הצעתי לו לקחת אנשור אבל הוא סרב (אולי אקנה כמה בשבילי ואפילו לא אגיד לו את זה...) אני גם באפיסת כוחות כי אני לא ישנה מספיק, כי בלילות כול פעם שהוא מרגיש כאבים חזקים ומדליק את האור מיד גם אני מתעוררת, ונשארת אתו על מנת לתמוך ולהקל, לפחות מבחינה רגשית.
אני לא עומדת בעומס המטלות של הלימודים, ויש לי עוד עבודות שלא סיימתי משנה שעברה (בגלל מקריאה מטומטמת שלא הייתה מוכנה לקרוא באנגלית וממש עשתה לי נזק!!!
לפחות בימים האחרונים הוא התחיל לקחת יוזמה ולבשל (אולי כי הטיפול התרופתי כרגע בכול זאת קצת עוזר לו) ואולי כי הוא שם לב לירידה שלי במשקל. זה אפילו טעים ברוב הזמן, ודווקא יש לו רעיונות מקוריים ... אבל אני בכל זאת מודאגת מהמצב שלו ושלי, והייתי המומה כשקיבלתי את ההערה חסרת הרגישות באוניברסיטה. אני גם לא ידעתי מה בדיוק להגיד לבנות האלה, כי הן לא יודעות את הרקע שלי - ועל השינוי התזונתי של החצי שנה האחרונה.
מה אפשר לענות במידה ואתקל בשאלה הזאת שוב מבנות שמכירות אותי?
לבשה.
