הערב היא תצא
כל כך קר. היא חוזרת בערב מהעבודה באוטובוס, בכיסאות האחרים סביבה יושבים בני-אדם עייפים ורעבים בדיוק כמוה, אבל העיניים של כולם שקועות פנימה, הם עסוקים באיזו מריבה שהיתה להם במשרד, או שהם מפנטזים על הכורסא מול הטלויזיה ועל איזו צלחת עם מזון מוכן שהספיקו לחמם במיקרוגל כדי לחסוך בזמן. היא בוחנת אותם אחד אחד, וכשהיא מסתכלת על מישהו היא יודעת, או אולי סתם מדמיינת, מה הוא חושב או מרגיש באותו רגע. וכולם במקום אחר, רק לא בנסיעת האוטובוס הזו, רק היא והנהג שמים לב מה קורה. אפילה נדמה היה לה שהנהג הסתכל עליה דרך המראה, אבל כשהיא הסתכלה חזרה הוא מיד הפנה את המבט. בימינו, אפילו דרך מראה לא מישירים מבט בין זרים. קר לה. קר בחוץ, ואפילו שיש באוטובוס חימום, קר לה. כל כך קר בארץ. וכשהאוטובוס מגיע לתחנה, כל כך קרוב לחום המתוק והממכר של הבית שלה, היא חווה רגע נדיר של אושר. מוסיקה אחרת... היא ממש קופצת החוצה, וכמעט מדלגת ברחוב עד לבניין שלה. פותחת את הדרך לחדר הכניסה, חולפת על פני מכתב שתלוי על הקיר מועד הבית בלי לעצור לקרוא, רק רוצה הביתה, הביתה... היא ממשיכה לדלג במדרגות, ונכנסת. קר בבית. ההסקה לא פועלת. אבל לפחות אפשר להשביע את הרעב, היא חושבת לעצמה, ומיד מתבדה. המקרר כמעט ריק, בקושי יוגורט אחד. גם טוב. היא מדליקה רדיו, ולבית חודר קור עוד יותר מקפיא, "חילופי אש באיזור הרצועה", היא סוגרת את הרדיו וחוזרת ליוגורט. היא לא רוצה להדליק את הטלויזיה, נמאס לה להיות מנוונת. הערב היא תצא. כן, למרות המצב, ולמרות הקור, ולמרות שהיא עייפה היא תצא. לבד. אין לה כח להתחיל טלפונים וסידורים. היא תתלבש יפה יפה, אולי בשימלה הכחולה שקנתה לפני חודשיים ועדיין לא הספיקה ללבוש... והיא תצא עם מעיל פוך חם ונעים שיסתיר את השימלה עד לרגע המתאים, וכך תרחף ברחובות מעל המדרכות ומעל האנשים עם העיניים השקועות שבכלל לא יראו אותה, עד לאיזור בתי הקפה שאורותיהם הזהובים ישזפו את פניה החיוורות, שם היא תפתח את הדלת לבית הקפה עם האור הכי זהוב, תהיה מוסיקה שקטה וכולם יסתובבו כשהיא תכנס פנימה... היא תסיר את המעיל, זורחת בתוך השמלה הכחולה המשגעת שלה, תתיישב ליד אחד השולחנות ותזמין לעצמה קפה הפוך. לא! קוקטייל טרופי... ומשהו לאכול. כן. הערב היא תצא.
כל כך קר. היא חוזרת בערב מהעבודה באוטובוס, בכיסאות האחרים סביבה יושבים בני-אדם עייפים ורעבים בדיוק כמוה, אבל העיניים של כולם שקועות פנימה, הם עסוקים באיזו מריבה שהיתה להם במשרד, או שהם מפנטזים על הכורסא מול הטלויזיה ועל איזו צלחת עם מזון מוכן שהספיקו לחמם במיקרוגל כדי לחסוך בזמן. היא בוחנת אותם אחד אחד, וכשהיא מסתכלת על מישהו היא יודעת, או אולי סתם מדמיינת, מה הוא חושב או מרגיש באותו רגע. וכולם במקום אחר, רק לא בנסיעת האוטובוס הזו, רק היא והנהג שמים לב מה קורה. אפילה נדמה היה לה שהנהג הסתכל עליה דרך המראה, אבל כשהיא הסתכלה חזרה הוא מיד הפנה את המבט. בימינו, אפילו דרך מראה לא מישירים מבט בין זרים. קר לה. קר בחוץ, ואפילו שיש באוטובוס חימום, קר לה. כל כך קר בארץ. וכשהאוטובוס מגיע לתחנה, כל כך קרוב לחום המתוק והממכר של הבית שלה, היא חווה רגע נדיר של אושר. מוסיקה אחרת... היא ממש קופצת החוצה, וכמעט מדלגת ברחוב עד לבניין שלה. פותחת את הדרך לחדר הכניסה, חולפת על פני מכתב שתלוי על הקיר מועד הבית בלי לעצור לקרוא, רק רוצה הביתה, הביתה... היא ממשיכה לדלג במדרגות, ונכנסת. קר בבית. ההסקה לא פועלת. אבל לפחות אפשר להשביע את הרעב, היא חושבת לעצמה, ומיד מתבדה. המקרר כמעט ריק, בקושי יוגורט אחד. גם טוב. היא מדליקה רדיו, ולבית חודר קור עוד יותר מקפיא, "חילופי אש באיזור הרצועה", היא סוגרת את הרדיו וחוזרת ליוגורט. היא לא רוצה להדליק את הטלויזיה, נמאס לה להיות מנוונת. הערב היא תצא. כן, למרות המצב, ולמרות הקור, ולמרות שהיא עייפה היא תצא. לבד. אין לה כח להתחיל טלפונים וסידורים. היא תתלבש יפה יפה, אולי בשימלה הכחולה שקנתה לפני חודשיים ועדיין לא הספיקה ללבוש... והיא תצא עם מעיל פוך חם ונעים שיסתיר את השימלה עד לרגע המתאים, וכך תרחף ברחובות מעל המדרכות ומעל האנשים עם העיניים השקועות שבכלל לא יראו אותה, עד לאיזור בתי הקפה שאורותיהם הזהובים ישזפו את פניה החיוורות, שם היא תפתח את הדלת לבית הקפה עם האור הכי זהוב, תהיה מוסיקה שקטה וכולם יסתובבו כשהיא תכנס פנימה... היא תסיר את המעיל, זורחת בתוך השמלה הכחולה המשגעת שלה, תתיישב ליד אחד השולחנות ותזמין לעצמה קפה הפוך. לא! קוקטייל טרופי... ומשהו לאכול. כן. הערב היא תצא.
