העצב מחלחל אל הלב
לפעמים לאט לפעמים הוא מציף כמו עכשיו, לפעמים אני מצליחה לחסום את התחושה ולפעמים היא תוקפת בלי רחמים ובושה, קורעת את הלב שכה מתגעגע. לא חיינו יחד, היינו בקשר של פעם ב.. היינו בקשר רדוד, אך מעת שחלית עזבתי הכל, הייתי לצדך בבית החולים ובהוספיס עשרים וארבע שעות יום יום. ואתה פתאום באחת התחלת לדבר לספר לשתף. האדם השתקן הפך לדברן, את חוש ההומור שלך את העקשנות ראיתי אותם לראשונה, נדהמתי התפעלתי התגאתי ובפעם הראשונה לא התביישתי. התחלנו להכיר באמת התחלנו לסגור פצעים ישנים. ליוויתי אותך אל מותך, יום יום הייתי שם בידיעה שלא נשאר עוד הרבה זמן. התחננת אלי ובכית תעזרי לי אני לא רוצה למות. צר לי אבא יקר שלי אם הייתה לי האפשרות לעשות דבר מה, כבר מזמן הייתי עושה, גם להתחלף איתך אם היה אפשר. להשאר כאן, אחרי שכולם נעלמו לא פשוט בכלל. אתה הצטרפת לאמא ולאחינו היקרים שכבר מזמן עברו לצד השני. יחסי הכוחות השתנו שם אתם רבים ופה אנו מעטים. הבדידות, העצב, הכאב על מה שיכל להיות ואינו, הגעגועים הרבים שלא מרפים. הכעס והרחמים שחשתי כלפיך כל השנים נמהלו ברגשות של אהבה אמיתית כלפיך. אני מקווה שהרגשת את שהרגשתי אליך, לפעמים אני יודעת שכן, לפעמים אני חושבת שלא. לפעמים האשמה מכלה את הלב, לפעמים היא נעלמת אבל לצערי היא חוזרת. איך לחיות בלעדיכם אפשר? זו תמיד אותה השאלה והחיים חולפים להם לבינתיים, אז סימן שאפשר????
לפעמים לאט לפעמים הוא מציף כמו עכשיו, לפעמים אני מצליחה לחסום את התחושה ולפעמים היא תוקפת בלי רחמים ובושה, קורעת את הלב שכה מתגעגע. לא חיינו יחד, היינו בקשר של פעם ב.. היינו בקשר רדוד, אך מעת שחלית עזבתי הכל, הייתי לצדך בבית החולים ובהוספיס עשרים וארבע שעות יום יום. ואתה פתאום באחת התחלת לדבר לספר לשתף. האדם השתקן הפך לדברן, את חוש ההומור שלך את העקשנות ראיתי אותם לראשונה, נדהמתי התפעלתי התגאתי ובפעם הראשונה לא התביישתי. התחלנו להכיר באמת התחלנו לסגור פצעים ישנים. ליוויתי אותך אל מותך, יום יום הייתי שם בידיעה שלא נשאר עוד הרבה זמן. התחננת אלי ובכית תעזרי לי אני לא רוצה למות. צר לי אבא יקר שלי אם הייתה לי האפשרות לעשות דבר מה, כבר מזמן הייתי עושה, גם להתחלף איתך אם היה אפשר. להשאר כאן, אחרי שכולם נעלמו לא פשוט בכלל. אתה הצטרפת לאמא ולאחינו היקרים שכבר מזמן עברו לצד השני. יחסי הכוחות השתנו שם אתם רבים ופה אנו מעטים. הבדידות, העצב, הכאב על מה שיכל להיות ואינו, הגעגועים הרבים שלא מרפים. הכעס והרחמים שחשתי כלפיך כל השנים נמהלו ברגשות של אהבה אמיתית כלפיך. אני מקווה שהרגשת את שהרגשתי אליך, לפעמים אני יודעת שכן, לפעמים אני חושבת שלא. לפעמים האשמה מכלה את הלב, לפעמים היא נעלמת אבל לצערי היא חוזרת. איך לחיות בלעדיכם אפשר? זו תמיד אותה השאלה והחיים חולפים להם לבינתיים, אז סימן שאפשר????