העסקת ילדים את עצמם

[elingo]

העסקת ילדים את עצמם

בימים האחרונים חשבתי הרבה על מה שקורה אצלנו וגיליתי שחלק גדול (כנראה) של הכעסים שלי נובע מכך שהילד הגדול שלי (בן 5) מעסיק את עצמו מעט מאוד ביחס לגילו ומעדיף כל הזמן שאני אפעיל אותו ואשחק איתו. רוב הזמן אין לי אפשרות לכך (ואני גם חושבת שבגיל הזה אין צורך בכך) ואז הוא מוציא את השעמום והתסכול בהצקות לאחותו בת השנתיים או בכעסים שונים.. היום עשיתי נסיון-בבוקר קראנו יחד ספר,אח"כ עשינו יחד פאזל (כל פעם שעזבתי אותו לבד עם הפאזל הוא חיכה לי ולא המשיך), עשינו אביר ממיכל ריק של אקטימל ואז הצעתי לו לצבוע בחוברת צביעה. הוא שמח מאוד ואמר שאני אצבע איתו (בשבוע שעבר זה מה שעשינו). ישבתי וסברתי לו שאמא כבר שיחקה איתו המון היום ועכשיו אני רוצה קצת לנוח (אחותו ישנה) ולקרוא לי ספר. הוא מאוד כעס וניסה לשכנע אותי. הסברתי לו שוב שבמקום לכעוס ולא לעשות כלום כדאי לו להעסיק את עצמו לבד, כי כיף גם לעשות דברים לבד (והוא ציטט לי:"טובים השניים מהאחד"...). בסוף הוא צבע לבד... תמיד הוא העדיף לשחק איתנו מאשר לבד, אבל בתקופה האחרונה (כל החברים שלו נסעו) זה החריף. לי מאוד קשה עם זה. אני זוכרת את עצמי בגילו משחקת שעות עם עצמי בעולם של דמיונות (אבל גם עם חברים)ולכן אני מודאגת. מה עושים?

 

[shirijessy]

אלינגו היקרה!

לדעתי זה לא דבר יוצא דופן כשחברים נוסעים, משעמם לילדים והם מחפשים להישאר באות מסגרת של שני ילדים או יותר ביחד משחקים ואתם ההורים הופכים להיות החברים שנסעו. אני חושבת שבנך מאוד בוגר לגילו, עפ"י הדוגמאות שלך, ולכן את יכולה לדבר איתו ולהסביר לו שעוד מעט הוא יהיה שוב עם חבריו ובנתיים תוכלו לשחק יחדיו אבל יש שעות שאתם רוצים להיות לבד עם עצמכם ולאו דווקא לשחק איתו. מקווה שעזרתי, שירי

 

[נדיה ומשה]

אולי יהיה לו יותר קל ליישם את זה

מחוץ לבית? תראי, הוא התרגל שאתם משחקים איתו כל הזמן והוא לא צריך בעצם לפתח את המיומנות של לשחק לבד (וזה הפסד) אז קודם כל מצויין שתפסת את זה בזמן, בעיקר בשבילו! וחשוב לפתח את המיומנות הזו. ונשמע לי קל יותר לעשות את זה בהתחלה במקום מעניין כלשהו כמו פארק. יש שם יותר "מרחב לדמיון" כמו שהייתה אומרת אן שרלי "האסופית"

 

[לאה_מ]

אני מסכימה עם נדיה שאפשר וכדאי

לפתח את המיומנות של לשחק לבד (ובכלל, להיות לבד), אבל אני חושבת שזה גם מאד תלוי במבנה האישיות של הילד. יש ילדים (ומבוגרים) שמלכתחילה מאד "מעסיקים את עצמם" ופחות תלויים באחרים בעניין הזה, ויש כאלה שצריכים ללמוד איך (ואולי הם לעולם לא "יגיעו לרמה" של אותם אלה שעושים זאת באופן טבעי). יש לי בבית משני הסוגים. אני חושבת, שכהורים, קל לנו יותר לקבל ילד שדומה לנו - בכל אופן בדברים שנתפסים על ידינו כחיוביים - לכן להורה שהוא עצמו מסוג שיודע להעסיק את עצמו, יהיה קל יותר להתמודד עם ילד דומה, מאשר עם ילד שזקוק להרבה עזרה בתחום הזה, ומאידך, קשה יותר לגלות אמפתיה לילד שמתקשה בכך (ובמשולב עם הכעס על הזמן הפנוי ש"נגזל" ממך, זה באמת קשה). יכול להיות שגם להורה שבעצמו זקוק להרבה מאד גרויים חיצוניים, ולא אוהב את התכונה הזו שלו, יהיה קשה לקבל ילד שמפגין את אותה תכונה (מזכיר לו את מה שהוא לא אוהב בעצמו). בין כך ובין כך, אני חושבת שחשוב מאד לגלות אמפתיה לקושי של הילד לשחק לבד, ולבנות "תוכנית לימודים" לעניין הזה - משהו מדורג שיאפשר לו לאט לאט לבלות יותר זמן עם עצמו ולהפיק מכך עניין והנאה, ולהשלים עם זה, שאולי הוא לעולם לא ישכלל את התכונה הזו לרמת המיומנות שאליה מגיעים אותם אלה שזה בא להם באופן טבעי.

 

[אפרתש]

אכן, יש הבדלים מולדים

יש לנו חברים קרובים שאנחנו נפגשים לעתים קרובות. שני הילדים הגדולים, מאז ומתמיד, מעסיקים את עצמם בצורה נפלאה. הקטנה, בת חמש, קטסטרופה. כל חמש דקות (ואני לא מגזימה) "מה אני אעשה עכשו?". ואגב - את כל ההצעות היא פוסלת, אלא אם כן אלה הצעות לעשות משהו ביחד. כלומר - מה שהיא רוצה זה להיות ביחד עם מבוגר (לאו דווקא הוריה, גם אני אוביקט), ולא ממש משנה לה מה עושים. לאותה ילדה יש איזו בעיה גופנית שהיא מקבל כדורים בגללה. האמא טוענת שהכדורים גורמים לה להיות "דבק", כמו גם תאוה מדהימה למאכלים מתוקים. היא מצפה שכשייפסק הטיפול, התנהגותה תשתנה. מה שאני מנסה לאמר כאן זה שאולי ההדלים האלה הם מולדים, ויתרה על כן - פיזיולוגים.

 

[vered4]

מחשב

יש לכם מחשב? כי בגיל הזה מחשב מאוד יכול לגרות אותו, ואחרי שלומדים את המיומנויות הראשוניות, אפשר להתעסק איתו לבד. ילדים בכורים בגלל שהם לבד, יש יותר נטיה לשחק איתם. בדרך כלל כשמגיע השני הם משחקים ביחד. אני חושבת שאת לא צריכה להגיד לו להעסיק את עצמו לבד, (כי זה יכול לאיים עליו , ואז בגלל החשש לנסות הוא לא ינסה), אלא לתת לו כמה רעיונות לבחור מהם.

 

[דליה.ד]

זה די אופייני לילדים בכורים

נכון, זאת הכללה ותמיד יש יוצאים מהכלל אני יודעת. אבל יש רוב לילדים בכורים שאינם יודעים להעסיק את עצמם לבד. ההסבר פשוט: בדרך כלל את הילד הבכור ההורים משעשעים, יושבים הרבה לשחק איתו ומשקיעים בו הרבה זמן - כי יש. עם הילד השני כבר הזמן מצטמצם וצריך לטפל בשניים. עכשיו אני יכולה להבטיח לך שברוב המקרים הילד השלישי יודע להעסיק עצמו שעות בלי ציוץ...

האם זאת נחמה? האם יש עוד ילדים בבית? מכיון שלי יש הרבה ילדים הם דואגים להעסיק אחד את השני....

ועוד הערה אחת...מותר לילדים גם לא לעשות כלום......שששששש, אל תספרי לאף אחד! זה סוד!

 

[אפרתש]

וגם ההיפך

אני מכירה את התיאוריה הזאת, וגם מכירה כאלה משפחות. אני ראיתי גם לא מעט דוגמאות הפוכות - מה שראיתי היה ילדים בכורים שבטוחים בתשומת לב הוריהם, ולכן מרשים לעצמם להרפות. הם יודעים שברגע שיזעיקו - ההורה יגיב. לעומתם, אחיהם הצעירים נמצאים באיזה מאבק מתמיד על תשומת הלב. ראיתי גם ילדים בכורים לאמהות עצלניות (אני). אני חייבת לקרוא עיתון אחרי העבודה. מצטערת. אני מכורה. אז חצי שעה אני קוראת עיתון, ונגה מחליטה מה היא עושה באותו זמן (משחקת, או יושבת עלי וקוראת איתי ביחד, או מזמינה אותי לקרוא בגינה והיא משחקת לידי. לפעמים היא נשברת, ואומרת "די עיתון". ומאחר והיא ילדה אסרטיבית, אז אכן די עיתון). אחותה כבר לא תצטרך ללמוד להעסיק את עצמה - תהיה לה אחות גדולה שתעסיק אותה. ואני מכירה ילדים קטנים, שכלכך התרגלו שתמיד יש הרבה אחים גדולים שמעסיקים אותם, שמאד קשה להם להיות לבדם. בטח שמותר לילדים לא לעשות כלום! אחרת, איך יגדלו כל החולמים?

 

[elingo]

אצלנו יכול להיות שזה גם מבנה אישיות

אבל אני מודה באשמה- כשילדי נולד חזרתי לעבודה מלאת רגשות אשמה לאחר 4 חודשים. כל אח"צ כשהייתי חוזרת מהעבודה הייתי כולי רק שלו. לא הייתי עושה כלום מלבד להעסיק אותו ולתת לו גירויים ובילויים. לא נתתי לו בכלל להיות לבדו! היום אני יודעת שהייתי עושה אחרת, אבל מקווה שהנזק שנגרם עוד נתן ל"תיקון". אגב- כשהוא משחק עם חברים הוא ממש לא זקוק לי ונהנה מאוד. הוא ילד מאוד חברותי וסובל עכשיו (בחופשה) מהעדר חברה בת גילו. יש לכם אולי עוד רעיונות איך "ללמד" אותו להיות יותר עם עצמו?