העירום שלך.
יש דברים שאליהם לא מתרגלים אף פעם, גם אחרי הרבה מאד פעמים. העירום שלך הוא כזה. לא מצליח להתרגל, לא רוצה להתרגל. מרגיש כיצד הוא מסעיר אותי בכל פעם מחדש, גורם לי לאבד את המילים , כלי היצירה המרכזי שלי שהופכות לפתע היות קטנות וסרות טעם מול כל היופי המתפרץ שבעירום הזה. רואה את ההפתעה בעינייך. "מה כבר יכול להיות מושך בזוג רגליים, הנשלפות מג'ינס מהוה בחדר השינה ועוברות לטרנינג ביתי?" את שואלת בלי מילים, והעיניים שלי, צוחקות, מלטפות, מצויירות, עונות לך שהמיוחד הוא בך. בעירום הביישני הזה, בלובן עורך החלק מול התפאורה הסובבת אותו בחי היום יום: לעיתים זהו חדר השינה המבולגן,לעיתים כסא העבודה הנושא חרש על גביו את רגלייך המפוסקות, לעיתים החול הטובעני של קו המיים בחוף בעיצומו של סערה חורפית, כשזוג שדייך הלבנים נחשף באחת,בלבן מסנוור - מול אפור כהה של שמיים כועסים,ולעיתים, אדמה טובה וחומה עליה את משתרעת בנינוחות בינות לעשב ולפרחים ומזמינה אותי אלייך - עירומה. מביט בך ולא יודע שובע. כמו בגן העדן, לפני המצאת עץ הדעת והבושה שבעקבותיו. רואה אותך משתרעת בין השיחים הירוקים, הפרחים, והבוץ, מתעלמת מהאוויר הפתוח ונותנת לו לעסות את עורך הספוג עדיין בתחליב הגוף של הבקר. זה שהספגת אותו בעורך ברוב עמל רק שעתים לפני כן, בעולם הנחפז והתזזיתי של היום יום, לפני שלקחנו שנינו פסק זמן, כאן בגן עדן. מלטף את כפות רגלייך, ואת מעלה ירכייך החלקים. מנסה ללא הצלחה לנהל שיחת חולין על אידיאל של יופי ביום יום שמסביב. מפנה את תשומת לבך לאותם מקומות שבעולם חסר הסבלנות של כולנו, לא קצרו את המחמאות בגופך: לכפות רגלייך, המעודנות, שיער ערוותך, המעטר את עלי הכותרת של תמצית נשיותך, ואת אצבעותייך החופנות את פני ומנחות אותי לשם. לגעת לחוש ללטף לשאוף לתוכי את ניחוחך לבוא אלייך כדרכי, איטי בהתחלה , מרוכז בך. מנסה לגעת בכל מקום ביחד: ללחוש בלאט לשדייך הגדולים עד כמה יצאה נפשי אליהם, לחוש את פיטמותייך מתקשות מול שפתי הרעבות, ללטף את פנייך, לראות את הסומק פורח בהן שבריר שניה בטרם אעשה את דרכי דרומה במורד גופך, בתשוקה גוברת לשם. מתעכב בעיגולים קטנים סביב טבורך, בטרם תקמרי אלי את אגנך, תצליבי את רגלייך החלקות מעל גבי ותתני לי לגעת שם, במעיין הגנים הנובע שלך.אביט מוקסם בורוד העמוק , שניבט לקראתי, ואגע, אלקק, ואומר לך עד כמה מרהיב המראה הזה.דווקא הטבעיות שבך, החיוך, הנינוחות כאן בטבע, בינות האורנים ופטריות החורש, כשהלובן של הנשיות שלך משתלב בירוק שמסביב מטריפים את חושי. ואז, כאשר המילים מסתיימות, ואיתן גם האיפוק,את מפנה את אחוריייך אלי במבט מפונק ומזמינה אותי לחבוק אותך ולבוא לייך בסערה:יד אחת שלוחה קדימה וחופנת באדונות את שדייך, השניה פרושת אצבעות על בטנך מאמצת את גופך אלי, לאחור.מהדקת את הגוף המיוחד שלך, את העירום אליו איני יכול להתרגל, אל זה שלי, כאשר אברי מחליק מבין פלחי אחורייך הרוטטים בהתגרות מול גופי המתוח אל מעמקי הרטיבות האינסופית. אני מזריע אותך בזעקה משותפת הקוטעת באחת את שלוות היער, ושנינו, הופכים לאחד , כשמסביב , רוח הבקר הנעימה מלטפת את שנינו.מכתים אותך בתמצית גבריותי, באותה דרך בה הכתמת אותי בנוזלייך הניגרים על פני ועל האדמה החומה והטובה. נוגע לרגע בגן העדן האבוד. נוגע עמוק בתוכך, והופך לחלק ממך.רגע, חש כיצד מייד אחריו, יהפוך העירום שלך לערסל שיקבל את גופי חבוק בשלך, לליטוף השקט של הרגע הנוסף בגן העדן, והעירום שלי, למעין כפפה או כסות שתעטוף בזרועות מגינות את דופך בחיבוק חם, מכיל וקולט.
יש דברים שאליהם לא מתרגלים אף פעם, גם אחרי הרבה מאד פעמים. העירום שלך הוא כזה. לא מצליח להתרגל, לא רוצה להתרגל. מרגיש כיצד הוא מסעיר אותי בכל פעם מחדש, גורם לי לאבד את המילים , כלי היצירה המרכזי שלי שהופכות לפתע היות קטנות וסרות טעם מול כל היופי המתפרץ שבעירום הזה. רואה את ההפתעה בעינייך. "מה כבר יכול להיות מושך בזוג רגליים, הנשלפות מג'ינס מהוה בחדר השינה ועוברות לטרנינג ביתי?" את שואלת בלי מילים, והעיניים שלי, צוחקות, מלטפות, מצויירות, עונות לך שהמיוחד הוא בך. בעירום הביישני הזה, בלובן עורך החלק מול התפאורה הסובבת אותו בחי היום יום: לעיתים זהו חדר השינה המבולגן,לעיתים כסא העבודה הנושא חרש על גביו את רגלייך המפוסקות, לעיתים החול הטובעני של קו המיים בחוף בעיצומו של סערה חורפית, כשזוג שדייך הלבנים נחשף באחת,בלבן מסנוור - מול אפור כהה של שמיים כועסים,ולעיתים, אדמה טובה וחומה עליה את משתרעת בנינוחות בינות לעשב ולפרחים ומזמינה אותי אלייך - עירומה. מביט בך ולא יודע שובע. כמו בגן העדן, לפני המצאת עץ הדעת והבושה שבעקבותיו. רואה אותך משתרעת בין השיחים הירוקים, הפרחים, והבוץ, מתעלמת מהאוויר הפתוח ונותנת לו לעסות את עורך הספוג עדיין בתחליב הגוף של הבקר. זה שהספגת אותו בעורך ברוב עמל רק שעתים לפני כן, בעולם הנחפז והתזזיתי של היום יום, לפני שלקחנו שנינו פסק זמן, כאן בגן עדן. מלטף את כפות רגלייך, ואת מעלה ירכייך החלקים. מנסה ללא הצלחה לנהל שיחת חולין על אידיאל של יופי ביום יום שמסביב. מפנה את תשומת לבך לאותם מקומות שבעולם חסר הסבלנות של כולנו, לא קצרו את המחמאות בגופך: לכפות רגלייך, המעודנות, שיער ערוותך, המעטר את עלי הכותרת של תמצית נשיותך, ואת אצבעותייך החופנות את פני ומנחות אותי לשם. לגעת לחוש ללטף לשאוף לתוכי את ניחוחך לבוא אלייך כדרכי, איטי בהתחלה , מרוכז בך. מנסה לגעת בכל מקום ביחד: ללחוש בלאט לשדייך הגדולים עד כמה יצאה נפשי אליהם, לחוש את פיטמותייך מתקשות מול שפתי הרעבות, ללטף את פנייך, לראות את הסומק פורח בהן שבריר שניה בטרם אעשה את דרכי דרומה במורד גופך, בתשוקה גוברת לשם. מתעכב בעיגולים קטנים סביב טבורך, בטרם תקמרי אלי את אגנך, תצליבי את רגלייך החלקות מעל גבי ותתני לי לגעת שם, במעיין הגנים הנובע שלך.אביט מוקסם בורוד העמוק , שניבט לקראתי, ואגע, אלקק, ואומר לך עד כמה מרהיב המראה הזה.דווקא הטבעיות שבך, החיוך, הנינוחות כאן בטבע, בינות האורנים ופטריות החורש, כשהלובן של הנשיות שלך משתלב בירוק שמסביב מטריפים את חושי. ואז, כאשר המילים מסתיימות, ואיתן גם האיפוק,את מפנה את אחוריייך אלי במבט מפונק ומזמינה אותי לחבוק אותך ולבוא לייך בסערה:יד אחת שלוחה קדימה וחופנת באדונות את שדייך, השניה פרושת אצבעות על בטנך מאמצת את גופך אלי, לאחור.מהדקת את הגוף המיוחד שלך, את העירום אליו איני יכול להתרגל, אל זה שלי, כאשר אברי מחליק מבין פלחי אחורייך הרוטטים בהתגרות מול גופי המתוח אל מעמקי הרטיבות האינסופית. אני מזריע אותך בזעקה משותפת הקוטעת באחת את שלוות היער, ושנינו, הופכים לאחד , כשמסביב , רוח הבקר הנעימה מלטפת את שנינו.מכתים אותך בתמצית גבריותי, באותה דרך בה הכתמת אותי בנוזלייך הניגרים על פני ועל האדמה החומה והטובה. נוגע לרגע בגן העדן האבוד. נוגע עמוק בתוכך, והופך לחלק ממך.רגע, חש כיצד מייד אחריו, יהפוך העירום שלך לערסל שיקבל את גופי חבוק בשלך, לליטוף השקט של הרגע הנוסף בגן העדן, והעירום שלי, למעין כפפה או כסות שתעטוף בזרועות מגינות את דופך בחיבוק חם, מכיל וקולט.
