סמוך מאד לביתי, 500 מטר בערך, יש יותר מ-200
ילדים בגילאים שנה עד 18 שהוצאו מבתיהם על ידי השלטונות. הילדים האלו עברו דברים קשים מאד כבר מגיל כמה חודשים. הגדולים שביניהם, רובם, ממש עם בעיות התנהות קשות. הם לבד. הם סובלים. אבל אף אחד לא יתן לאמץ אותם. הרביצו להם. אנסו אותם. התעללו בם נפשית ופיזית. הרעיבו אותם. לא רחוצו אותם ולא סיפקו להם בגדים. אף אחד לא חיבק או נישק אותם. איש אינו מקשיב להם. איש אינו מספר להם סיפורים. עצוב מאד. מותר לנו לפעמים לקחת אחד מהם הביתה לכמה שעות. לפנק אותו קצת ולהחזיר. הם לא רוצים לחזור אבל אין להם ברירה. מי שמוכן לעבור תהליך ארוך ומסובך ולהוכיח שהוא יכול לתת להם בית וסביבה הולמת מצליח לפעמים לקחת אחד מהם כמשפחה אומנת. אבל לא יותר מזה. אי אפשר לאמץ אותם כי המשפחות הביולוגיות שלהם לא ויתרו עליהם. מספיק אם יש סבתא בסביבה כדי שהילד לא יוכל להיות מאומץ. מכרה שלי לקחה ילד כזה לסופי שבוע בהיותו בערך בן 6. אחרי כמה חודשים שהיא לקחה אותו קבוע בסופי שבוע היא הצליחה להסדר שהילד יישאר אצלה קצת יותר. אחר כך היא עברה את התהליך של משפחה אומנת שארך כשנה והצליחה לקבל אותו לאומנה. הילד נמצא אצלה כבר מעל שנתיים. עורך דין ממולח ויקר שהיא שכרה כדי לאמץ אותו לא הצליח לעשות את זה. לילד יש אב לא ידוע ואם שעזבה את הארץ לפני כמה שנים ולא ידוע לאן. יש לו סבתא שנכנסת ויוצאת בבתי סוהר. עוסקת בזנות ובסרסרות. היא לא רוצה את הילד ולא מנסה לראותו אף פעם אבל לא מוכנה לחתום על ויתור. ילד קטן. לא מבין למה הוא לא יכול להיות מאומץ על ידי המשפחה שהפכה להיות המשפחה שלו. זה בסדר זה??? והוא בר מזל יחסית לילדים האחרים שם. איזו אטימות!! טוענים שעושים את זה לטובת הילדים האלו. אבל איך יכול להיות שזה לטובתם אם משאירים אותם לגדול במוסד, עזובים ואומללים?
