בדיקה שנעשתה על ידי בעבר
הניבה את הטיעון הבא (העתקתי מן הכתוב אצלי, והתעצלתי לנפות, נדמה לי שההערות - לא הועתקו, והן יועברו בהודעה הבאה, לחוד. המלבן - היה חץ במקור): "ליבוביץ טען כי הן הרמב"ם במרומז והן ר´ חיים מוולוז´ין במפורש טענו כי האמונה בקיומו של העולם הבא איננה מתייחסת לאופן של קיום לאחר המוות: "…שהאדם המקיים את המצוות הריהו בעולם הבא, ולא כפי שאומרות הבריות שהאדם נמצא תחילה בעולם הזה, ורק לאחר המוות הוא נמצא בעולם הבא". מכיוון שלדעתו של ליבוביץ, עמדה זאת מוצגת בבירור על ידי ר´ חיים מוולוז´ין (1821-1749), ואילו במשנת הרמב"ם היא מרומזת בלבד, נראה כי יש טעם לבדוק את האסמכתא המפורשת לכאורה. כראיה לדבריו מביא ליבוביץ קטעים מתוך החיבור "רוח חיים", שהוא ביאורו של ר´ חיים מוולוז´ין למסכת אבות. עיקרם של קטעים אלה – על פי ציטוטיו של ליבוביץ - הוא כדלקמן: כי שכר המצווה היא המצווה עצמה שנותנים לו בשכרו, והוא האור המקיפו… הוא יושב ממש כמו בגן עדן ואז נקל בידו לעשות מצווה אחרת, וזהו שכר מצווה – מצווה… כי הוא עתה בעולם הבא במעשה המצוות, והוא [=העולם הבא] מעשה ידי האדם עצמו, כי המצווה היא עצם השכר, והאור הוא בגן עדן בחיי האדם וזה שכרו, והבן. כי המצווה היא עצם השכר… כל מעשי האדם הם-הם שכרו, והוא בעצמו עושה לו השכר… עיקר השכר הוא מה שזוכה לעבוד מלך הכבוד הקב"ה… שהעוה"ב הוא מעשה ידי האדם עצמו, שהוא עושה עתה העוה"ב במעשה המצוות… בדיקת דבריו המפורטים יותר של ר´ חיים מוולוז´ין בהקשר לקטעים אלה מעידה כי פרשנותו של ישעיהו ליבוביץ איננה מדויקת, ואין לפרשם כמציגים את העולם הבא כמתמצה בהווה בלבד: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין י א) – הנה ידוע כי בעת יעלה על רעיונֵי איש לעשות מצווה – נעשה רישומו למעלה, ומתעורר עליו אור מקיף מהקדושה, וסוכך באברתו – והאדם בתווך. והוא לו לעזר ולסעד לגומרה. כי הוא יושב כמו בגן עדן ממש מקום קדוש, והקדושה מלבשתו. ועל ידי גמר המצווה יותר מתחזק הלבוש ומאיר, והאור מסתלק אחר כך לגן עדן, וזהו שכרו לעתיד. ניתן אפוא לתאר את התהליך המתואר כאן בשלבים הבאים: א. החלטה לקיים את המצווה ← ב. התעוררות אור מקיף קדוש הבא לעזרת האדם ← ג. גמר המצווה ← ד. הלבוש מתחזק ומאיר ← ד. האור מסתלק לגן-עדן ← ה. השכר העתידי. לשיטתו של ר´ חיים מוולוז´ין, העולם הבא הוא תוצר עתידי של מעשה המצוות. שכן, תוך כדי שימוש בתפישת עולם קבלית, מביע ר´ חיים מוולוז´ין את התפישה התיאורגית כי כוחו של האדם להשפיע למעלה: יש בו כחות נפשיים לתקן עולמות "ואחר מותו – זה בעצמו השכר", עשיית המצוות היא בגדר תפירת מלבושים המאפשרים לו להיכנס לעולם הבא. נראה אפוא כי גם מדבריו של ר´ חיים מוולוז´ין לא ניתן להביא ראיה של ממש לקיומה של תפישה לפיה המבטלת את השכר בעולם העתידי. הדוגמאות השונות שהובאו אשר לגביהן נדרש הביטוי "תראה עולמך בחייך" לא באו כנראה למעט את העולם העתידי אלא לרבות עליו, לומר לקורא כי במסגרת החיים עלי אדמות ניתן לטעום מן העולם שכלו טוב. על דרך החידוד ניתן לומר כי יש להבחין בין החיוב שבברכה "עולמך תראה בחייך" המאחלת לאדם כי גם חייו בעולם הזה יהיו רוויי עונג, ובין השלילה של מי ש"אוכל עולמו" (קהלת רבה א) בחייו, קרי: מכלה בעולם הזה את חלקו בעולם הבא.
