לדינה ולכולם עם רגישות
חוקי מדינת ישראל
חולים אפילפטיים, הסובלים מפרכוסים או מקבלים טיפול אנטיאפילפטי, אינם רשאים לנהוג במשאית למטרה מסחרית ואינם רשאים לנהוג ברכב ציבורי המסיע נוסעים.
כל חולה שהיה חופשי מפרכוסים לפחות שנתיים, בEEG לא נמצאו הפרעות קשות ונמצא במעקב רפואי קבוע יכול לקבל רשיון נהיגה פרטי.
במקרה והחולה סובל מפרכוסים המתרחשים בזמן שינה הוא יכול לקבל רשיון נהיגה פרטי במשאית עד 4 טון, במידה ולא הופיעו פרכוסים לפחות במשך שנה.
האשור הרפואי למתן רשיון נהיגה ניתן ע"י המועצה לבטיחות בדרכים (ע"י משרד הבריאות) לאחר מתן חוות דעת של רופא נוירולוג ובהתבסס על ההיסטוריה הרפואית של החולה.
שנה לאחר מתן רשיון הנהיגה, חייב הנהג לעבור הערכה נוירולוגית מחודשת בכדי לקבל רשיון נהיגה קבוע הניתן למשך שנתיים.
הערכה חוזרת של מצב החולה נערכת כל שנתיים וזאת למשך כל זמן בו רשיון הנהיגה בתוקף. (Manelis 1989).
סקירה על הסיכונים במתן רשיונות נהיגה לחולים אפילפטיים
בארה"ב David and Wehling (1972) מצאו במדינת אוקלהומה כי ל 77 חולים בעלי רשיונות נהיגה היו תאונות דרכים. השכיחות בקבוצה זו של נהגים הייתה גבוהה פי 2.56 משאר אוכלוסיית הנהגים. ב קבוצת הנשים האפילפטיות השכיחות לתאונות נמצאה גבוהה פי 1.62 מהאוכלוסייה הכללית.
ב 1973 נערך מחקר במדינת ויסקונסין שכלל 3333 נהגים אפילפטיים.
המחקר נעשה בין השנים 1969-1973, נמצא כי בתקופה זו 28.56% מהנהגים היו מעורבים בתאונת דרכים אחת או יותר, לעומת קבוצת ביקורת אצלה אחוז התאונות היה 19.88% . אחוז הנהגים האפילפטיים שלהם היו שלוש תאונות או יותר היה גבוה פי 3.5 מאשר באכלוסיה הכללית.
Milingen פרסם (1976) סקר שכלל 205 נהגים אפילפטיים.
נמצא כי רק ל0.3% מהם הייתה תאונה במשך השנה האחרונה. מתוכם, 16% לא דיווחו על היותם חולים אפילפטיים. ממחקריו עולה כי רק 28% מכלל החולים האפילפטיים מצהירים על מחלתם לפני קבלת רשיון נהיגה.
ב 1977 דיווחו Egli וחבורתו על שכיחות של 0.1-1.3% בתאונות דרכים כתוצאה מפרכוסים אפילפטיים בזמן נהיגה, לעומת שכיחות של 6.9% כתוצאה משתיית אלכוהול ולעומת 90% הנובעים משיקול דעת מוטעה של הנהג. אחת המסקנות מעבודה זו הייתה כי נהגים אפילפטיים תחת פיקוח מתאים ובהגבלות הקיימות, אינם גורמים למספר רב יותר של תאונות דרכים מהמקובל באוכלוסייה הכללית.
Fuches פרסם ( 1978) את עבודתו בה השווה תאונות דרכים בין קבוצות חולים שונות: חולים קארדיאליים, חולים סוכרתיים, חולים אחרי C.V.A, חולים עם הפרעות בראיה וחולים הסובלים מאפילפסיה. נמצא כי הסיכון לתאונות דרכים היה הקטן ביותר בקרב החולים האפילפטיים.
Beaussart וחבורתו פרסמו (1979) סקירה שכללה 448 נהגים אפילפטיים.
נמצא כי רק ל 38 מהם הייתה אי פעם תאונת דרכים. אצל כול הנהגים בקבוצה התאונה קרתה בזמן פרכוס. מעבודה זו עולה כי לא ניתן להפריד בין קבוצת חולים להם הסיכון לפתח התקף בזמן הנהיגה, וחולים בעלי סיכוי קטן, והומלץ על מתן רשיונות נהיגה על בסיס אינדווידואלי, ולא על בסיס קבוצתי.
Taylor פרסם (1983) דיווח שכלל 1605 תאונות דרכים שאירעו כתוצאה מאיבוד הכרה בזמן נהיגה.
כ 38% מהמקרים היו בגלל פרכוסים, שנצפו ודווחו ע"י עדים, לעומת 23% שסבלו מסינקופה, 17% שסבלו מהיפוגליקמיה (על רקע טיפול באינסולין), 17% שסבלו מאי ספיקת לב ו8% שסבלו מאירוע וסקולרי מוחי.
מתוך האנשים שסבלו מפרכוסים בזמן הנהיגה 70% לא דיווחו על מחלתם בזמן קבלת הרשיון.
Gastaut and Zifkin דיווחו (1987), כי מתוך 400 הנהגים האפילפטיים שהשתתפו בסקר, ל17% מהם היו תאונות דרכים. מתוך קבוצה זו ל 93% היו Complex Partial Seizure אשר פרכסו בזמן הנהיגה.
לקבוצות אחרות, של מחלות אפילפטיות, הסיכון לפרכוס בזמן הנהיגה ותאונה הנו נמוך.
המלצות הוועדה לרשיונות נהיגה של הליגה כנגד אפילפסיה 1992.
1. אין לתת רשיונות נהיגה לחולים הסובלים מאפילפסיה אקטיבית, המתבטאת בפרכוסים חוזרים, הגורמים להפרעות במצב ההכרה או להפרעות בריכוז ו/ או גורמים לאובדן השליטה המוטורית.
לכל החולים האפילפטיים, שאינם סובלים מכל האמור לעיל, ניתן לתת רשיון נהיגה לא מסחרי, בתנאי שהחולה עבר הערכה נוירולוגית מדוקדקת, והוא מתחייב להודיע לרשויות על כל שינוי במצבו הרפואי ולהישאר במעקב רפואי כל עוד הוא מחזיק ברשיון הנהיגה.
2. באופן כללי, רשיון נהיגה יכול להינתן לחולים אפילפטיים שלא פרכסו שנתיים רצופות. עדיין ישנם חילוקי דעות הנוגעות למשך התקופה "הנקיה" מפרכוסים. הנטייה כיום היא לקצר משך תקופה זו לשנה אחת בייחוד אם מדובר בפרכוסים שאירעו בזמן התעוררות משינה.
3. לכל פעילות פרוכסיסמלית ב EEG יש להתייחס כאל אפילפסיה אקטיבית, במיוחד כשמדובר בהתפרצות כללית בתדר Hz 3. לחולים אלו, אין לתת רשיון נהיגה כאשר יש עדות ברורה כי בנוסף לממצאי ה EEG ישנם או היו פרכוסים.
EEG פתולוגי כשלעצמו, ללא פרכוסים, אינו מהווה הוראת נגד למתן רשיון נהיגה.
4. בכל מקרה של התחדשות הפרכוסים לאחר תקופה "נקיה" מפרכוסים, יש לבטל מיידית את הרשיון עד לקבלת הערכה נוירולוגית מלאה, על הסיכויים לפתח התקפים נוספים.
במידה והפרכוס התרחש בזמן הפסקת טיפול תרופתי, כתופעת גמילה:
א. לחדש את הטיפול התרופתי.
ב. לאחר שלושה חודשי טיפול, ללא פרכוסים, ניתן להחזיר את רשיון הנהיגה.
ג. יש לקבל את הערכת הרופא המטפל לגבי היענות החולה לטיפול התרופתי.
ד. לא מומלץ, באופן כללי, לנהוג בזמן הפחתה של טיפול תרופתי מחשש לתסמונת גמילה שתתבטא בפרכוסים.
5. במקרה של אפילפסיות סימפטומטיות :
א. יש להעריך בצורה אינדבידואלית כל חולה על מצבו הכללי והסיכון להתפתחות התקפים נוספים.
ב. במקרה של מחלות מטבוליות - יש להעריך, עפ"י סוג המחלה והיסטוריית הפרכוסים של החולה, האם ניתן לתת לו רשיון נהיגה ביעוץ רופא המומחה למחלה הספציפית.
6. בחולים הסובלים מהתקפים אפילפטיים על רקע רגישות סנסורית - יש לשקול בקפידה ע"י גירויי אור, התבטאות ב EEG והיסטוריית הפרכוסים, באם ניתן לתת רשיון נהיגה.
7. לא ניתן לתת לחולה, שסבל מפרכוסים, רשיון נהיגה מסחרי או לרכב כבד או לרכב ציבורי המסיע נוסעים.
8. רופא, הנראה לו כי מחלתו האפילפטית של המטופל יכולה לפגוע בערנותו ובתפקודו בזמן הנהיגה, חייב להודיע על כך לרשויות.
