הסתגרות

[לירננה]

הסתגרות

דבר ראשון שני רוצה לומר זה: טוב לי להיות פה

לא הייתי פה כבר כמה זמן וזה כמו לחזור לבית, וזה כל כך נעים ואיכשהו זה כבר משנה את הדברים שרציתי לומר, שהם די פסימיים. פתאום משהו נצבע בצבע אחר אבל לא יודעת להגדיר איזה עדיין.... אני חושבת שלאחרונה אני יותר מסתגרת בעצמי. לא רוצה בחברה. בית-עבודה,בית-עבודה.פוגשת את המשפחה שלי ואת האנשים בעבודה (שזה גם נחשב קצת חברה אבל מעט). טלפונים מעט, וזהו. ולא בא לי יותר מזה פשוט לא מתחשק לי אבל לא טוב לי אני מרגישה ריק כזה. חסר. ומצד שני כשאני מכריחה את עצמי זה גם לא עונה על הציפיות. זה נחמד ולא יותר מזה. זה לא שווה את ההשקעה שלי בלהכריח את עצמי. המקום שהכי טוב לי בו זה בחדר שלי. הוא ממגנט אותי אליו ולא רוצה לצאת ממנו. הכל מרגיש לי לא שווה בכלל. לא אמיתי. ולא רוצה שום דבר. וזה כבר תקופה ארוכה. שבחלק ממנה הכרחתי את עצמי לפגוש אנשים ואחרי שהכרחתי את עצמי כן נהניתי בסוף. ועכשו כבר לא נהנית. ובתקופה הזו גם התרחקתי מאוד מאנשים.החברים שלי הם חברים על הנייר לא אנשים שאני בקשר איתם.רק פעם ב.. ואני אפילו מתביישת שזה ככה. שאין לי חברים בעצם.אז לפעמים אני מרגישה שזה לא בסדר ויוצרת קשר עם מישהו כדי להרגיש כאילו יש לי חברים. אבל זה לא זה. וזה לא שווה הרבה מבחינתי. אז אין לי חברים שזה אשמתי,אני יודעת, כי אני מתרחקת. אבל לא יודעת מה לעשות עם זה...

 

[לירננה]

ולא הוספתי

כל כך קשה לי התקשורת כל כך רחוקה מאחרים עומדת מהצד ומסתכלת על העולם חיה ליד,במסלול מקביל כבר לא מסוגלת לאהוב זה מסוכן מדי וזה לא שאין רגעים של חיוך קל ושנעים מתקשורת עם האחר אבל בעוצמה מאוד מאוד נמוכה עוצמה שלא תהיה מסוכנת שלא תגרום לי להיקשר כבר לא מסוגלת לאהוב באמת הפסיכולוגית שלי אני כל כך רוצה לאהוב אותה ולא יכולה לא יכולה לא יכולה מרגישה שנקשרתי אליה,שהיא חשובה לי אבל לא יכולה לאהוב אותה לא יכולה לאהוב אף אחד לא רוצה קשר עם אף אחד, לא רוצה בן זוג,לא רוצה חברים,לא רוצה משפחה כלום רוצה להיות לבד ושלא יהיה אף אחד אבל גם את זה לא באמת אני רוצה ריק לי ועצוב לי ועכשו אני סוף סוף אלך לישון נראה לי שזו הרגשה שלא תיעלם לעולם, כל כך הרבה זמן היא בי והיא לא הולכת ממני אנטי סוציאלית שכמותי

 

[להבה ירוקה]

שמחה שאת פה ../images/Emo13.gif רננהלה'לה

את עובדת הרבה וקשה על התקשורת החברתית שלך. זה מאד מרשים ומרגש (דרך העינים שלי) לראות את זה. לפעמים כשאני חושבת על התהליך שאני עוברת ועברתי - אני רואה שלא היה אף פעם קו ישר ורציף של התקדמות. תמיד היו צעדים לאחור , השתבללות והתרחקות, קפיצות מפתיעות קדימה. זה די הגיוני, כשחושבים על כך שמי שהמציא את הקו הישר היה האדם. לאלוהים (או לטבע) מאד נוח עם קוים מעוגלים, מפותלים, ספיראליים.

 

[thankful]

והמשפט האחרון שלך , להבה , מזכיר לי

חידה ששאל אחד המרצים במתחם של מכון הכושר (באחת ההרצאות - לא אגיד איזו בשלב זה ... - אם לא חדתי זאת כאן פעם) : איך מוסיפים קו אחד ל - xו כדי לקבל 6 ? (יש 2 תשובות אפשריות !)

 

[נסיכת אהבה]

טוב לראותך פה ../images/Emo24.gif

אל תכריחי את עצמך לעשות דבר- אם את מרגישה שבא לך להסתגר- תסתגרי, או שבמקום להסתגר תצאי החוצה, למקום שלא יהיה שם אנשים שאת מכירה, ופשוט תטיילי לך- זה משפר את המצב רוח מניסיון ועדיף על פני להיתקע סתם בבית ברחמים עצמיים.

 

[לירננה]

קצת אחרת

מרגישה עכשו אותו דבר אבל קצת אחרת. בפחות עוצמה. באופן בסיסי זה עדין זה. אבל משהו דעך. אחרי שכתבתי את מה שכתבתי לפני יומיים, משהו השתחרר בי והרגשתי טוב יותר. אני חושבת שאני אדפיס את זה ואראה לפסיכולוגית שלי. ואתמול הלכתי לאיזה מקום למרות שלא התחשק לי כל כך, אבל לא היה לי נעים שלא לבוא. אז באתי, ומהזה נהניתי. לא רציתי ללכת משם. השיחה היתה כל כך מעניינת ונעימה (זה אנשים שאני מכירה,אבל לא כל כך טוב,ולא כל כך בקשר איתם) ואחרי שחזרתי משם חשבתי לעצמי: אז את כן מסוגלת ליהנות מחברת אנשים!! היה לך נחמד. כנראה שזה לא כל כך מוחלט כמו שכתבת. אז פשוט לפעמים זה כך ולפעמים זה כך. לפעמים את נהנית ולפעמים לא. זה גם משהו לאחוז בו. לא יודעת. עדיין קשה. כי אני מרגישה שיש לי הרבה דרך ללכת, ואני מפחדת להישמט ממנה, והקצב שלי לא מספיק. כי הזמן רץ יותר ממה ממה שאני מספיקה להתקדם, כך שבעצם אני תמיד מאחור. במינוס. לא מצליחה לצאת מהתחרות ואני יודעת שהתחרות הזו לא טובה לי. ושאם אצא ממנה, אפילו אם אתקדם לכיוון אחר, לפחות אני אתקדם לאנשהו. אבל אני מפחדת. כי אני לא יודעת איך לצאת ואיך להתחיל את הנתיב שלי.

 

[acorn]

לאן את ממהרת?

לכל אדם יש את הקצב שלו. נכון, התרבות שלנו, ופה בשלולית הזו, המצב יותר קיצני, מכתיבה קצב נורא מהיר, בתוך מסלולים מאוד מוגדרים. אז מה? "סובל" מזה גם, אבל משתדל להיות זה שמכתיב את הקצב, ולא לרוץ לשום מקום. וזה בכלל לא קל. וכן זה גורם לי "להפסיד" הרבה "הזדמנויות"... אז מה?... ויש ת'קלישאה הזו - "גם מסע של אלף מילין, מתחיל בצעד הראשון..." משהו כזה... ופתאום את מוצאת את עצמך כבר הרחק מקו ההתחלה, בעיצומו של ה-"מסע"... נכון מה שאמרה "נסיכת האהבה" - אין שום דבר רע בלהשתבלל ("אבל אני, אוהב להיות בבית, עם התה והלימון....") והתחושה הזו - שהחיים נמצאים במקום אחר... לא יודע איך אפשר להעביר את זה. מניח שמילים פה לא יעזרו - צריכה להיות הבנה חוויתית, בשביל להבין כמה שזה לא נכון ובכל זאת אומר: החיים שלך, נמצאים תמיד איתך. אין "חיים אחרים, במקום אחר", ואלו שנראה שהם "עושים חיים" ויוצאים עם החבר'ה, מבלים בברים ומועדונים... גם הם "סתם" אנשים, עם דאגות וחששות וחרדות (ושמחות ורגעים קטנים של אושר...) לכל אחד יש ת'שק שלו, רק שלפעמים יודעים להסתיר אותו, ולעשות רושם שהכול כזה כאילו סבבה ומגניב.... ....

 

[לירננה]

"והתחושה הזו -

שהחיים נמצאים במקום אחר... " 'החיים שלך, נמצאים תמיד איתך. אין "חיים אחרים, במקום אחר" ' אוף הלואי, הלואי אבל כל האחרים נמצאים במקום אחר, אז איך אני אתחבר איתם אם אני אשתבלל לי בבית?? ככה אני אשאר לבד לעצמי בלי אף אחד

יש כאן משהו שאני לא מצליחה לקלוט כי צריך לחוות את זה כדי להבין ואני לא עושה מעשה אבל לא יודעת מה לעשות ולאיזה כיוון לפנות ואני צריכה אומץ בשביל לצאת מהנתיב וללכת אל הלא נודע (שהוא שלי) ואין לי

אז מנסה ללכת בנתיב הידוע ואני לא מגיעה רחוק... תודה על המילים שלך

 

[acorn]

משתדל, מניסיון,

להימנע מלקבל עצות בפרומים.... לא שזה מזיק, אבל לרוב יוצא מתוסכל. הרי המורכבות היא כל כך גדולה, ועם כל הכוונות הטובות של אנשים - לרוב הנקודה מתפספסת. ובכל זאת אנסה

האחרים נמצאים במקום אחר, כי הם חיים את חייהם. חייהם שלהם אינם חייך שלך, ואת חיה את החיים שלך (אוף, נגמר לי האויר מכל ה-ח'יתים האלו!

) את צריכה לבחון את עצמך ביחס לעצמך, ולמה שאת מרגישה, ולא ביחס לאחרים. ואם את לא מרוצה מהמקום שבו את נמצאת, אז את צריכה לבדוק איך לצאת משם. איך לעשות את זה - לא אוכל להגיד לך! וזה שאת בטיפול ועובדת על זה, זו כבר נקודת אור - לא ככה? אז כן, קיימת ציפייה סמויה כזו - שאכתוב משהו על עצמי, ויבוא איזה מישהו ופתאום יביא איזו נוסחת קסם שתאיר את הדרך... ואת יודעת. זה לא ככה. לאט, לאט, עם הרבה עבודה קשה, מתישה לרוב, צועדים עוד צעד קטן...

 

[לירננה]

יודעת

כן אני יודעת שלא אקבל תשובה שבין רגע תשנה הכל. אבל הצעדיםה קטנים שאתה מדבר עליהם - כשאני כותבת בפורומים ומגיבים אליי, זה צעד קטן. עצם הכתיבה עוזרת לי, והפרעיונות הקטנים של אחרים שפותחים את המחשבה עוזרים לי. אז יש הרבה טעם בלייעץ בפורומים לדעתי הנה אני לקחתי אתי את המשפט שלך: 'החיים שלך, נמצאים תמיד איתך. אין "חיים אחרים, במקום אחר" ' אני עדיין הופכת בו ומשהו ינבוט בי מזה בסוף...

 

[acorn]

../images/Emo9.gif

שמח אם הועלתי במשהו. לא אמרתי שאין טעם בכתיבה בפורומים. זה עולם שלם ואמיתי עם אנשים אמיתיים ורגשות אמיתיים

חייתי גם פעם (ועדיין זה קורה מדי פעם) בתחושה הזו - שהחיים במקום אחר, שאני חי בצד והחיים ה-"אמיתיים" זורמים להם הלאה ולא לוקחים אותי איתם. שאחרים יודעים איך לחיות ומה לעשות, ושאינני שותף לזה, ולעולם לא אהיה. לא זוכר מה גרם לי להבין אחרת. להבין שלא הייתי מוכן להתחלף עם כאלו שנראה שהם במרכז ה-"זרם", וממצים את החיים ה-"אמיתיים" עד תום.... וגם, דבר נוסף, דומה לזה - התחושה שעדיין לא "התחלתי", שאחרי שיקרה כך וכך, רק אז אתחיל לחיות ת'חיים האמיתיים - אחרי שאסיים ת'לימודים, אחרי שאקבל עבודה, אחרי שאצליח אולי פה או שם... אשתמש בדימוי: גם דירה שכורה היא "בית", אפילו אם זה רק לשנה. וב-"בית" צריך להשקיע. החיים שלנו הם החיים האמיתיים, והם קורים עכשיו.

 

[ירגזי כחול]

את יודעת מה זה,שגורם לך להרגיש ככה?

האמת שאני מכירה את ההרגשה הזו מעצמי, אבל תמיד כשאני ככה אני יודעת שמשהו לא בסדר. כי זה לא טבעי לי. במצב הטבעי שלי אני היפראקטיבית, חסרת מנוחה, יוצאת כל הזמן, אוהבת אנשים ולהיות איתם... ככה שכשאני ככה, אני יודעת שמשהו לא כשורה. ומנסה להבין עם עצמי מה זה, ואם אפשר, לנסות לשנות... וגם אם את לא מרוצה מהמצב הזה, אל תרגישי כל כך רע עם עצמך... נראה לי שלכולנו יש תקופות כאלה.