הספר ששינה אותי: תמי שם טוב מספרת על "אורה הכפולה"
"הוא אומר לנו שלצדק מגיע לנצח, ושזה באמת יכול לקרות. שאפשר להביס את הרוע, את האפליה ואי השוויון, את הבדידות"
בפעמים הראשונות שקראתי את "אורה הכפולה", חשבתי שאני אוהבת אותו כל כך בגלל שרציתי נורא תאומה. אם תהיה לי תאומה, הייתי כמעט בטוחה, תהיה לי מישהי שתסכים איתי על כל דבר, מישהי שלא תשאיר אותי לבד. שכן תאומות, בפנטזיה, היא הפגת הבדידות האולטימטיבית. והנה – לי ואורה, לא ידעו שהן תאומות מההתחלה, וזה היה עבורי מרגש מאד, שתאומה יכולה פשוט לצמוח פתאום.אבל היה שם משהו עמוק יותר, שכנראה הבנתי אותו כבר אז, למרות שאולי לא ידעתי לנסח אותו במילים מסודרות. יש בספר הזה איזשהי הבנה מאד גדולה בנוגע לצדק, ולאפשרות לתיקן עוול. האמת שהמרכיב הזה קיים כמעט בכל ספרי הילדים של קסטנר – העובדה שהצדק עם הילדים, ושהוא, ובכן – מנצח.
העובדה שהילדות האלה מצליחות לתקן את העולם הקטן של המשפחה שלהן, הן מחזירות את ההורים שלהן לחיות יחד ומעניקות לעצמן במתנה אחת את השניה, הדהימה אותי אז וממשיכה להדהים אותי.
היום, ככל הנראה, ספר כזה לא יכול היה להיכתב. החלק בעלילה שבו ההורים מחליטים עבור הבנות שלא תכרנה את ההורה השני ואת האחות, לא היה עובר היום. מי עושה דברים כאלה? זה די מחריד. אבל זה מה שהספר בעצם אומר – שעוול, גדול ככל שיהיה, אפשר לתקן. שלצדק מגיע לנצח, ושזה באמת יכול לקרות. שאפשר להביס את הרוע, את האפליה ואי השוויון, את הבדידות. ושדווקא ילדים, או ילדות, יכולים לעשות את זה, עם תושיה מאד גדולה, ותעוזה מאד גדולה.
יש משהו מאד מפחיד בחזרה לספרי ילדים בתור מבוגרת. זה כמעט מסוכן, להיכנס שוב למשהו שריגש אותך עד עמקי נשמתך, ואת קוראת אותו וזה לא מחזיק, ואת פתאום מרגישה מניפולציה שלא הרגשת קודם, או שהשיא פתאום לא מעניין, ואת לא מבינה מה התלהבת, וזה ממש מכאיב כי את חוזרת לאיזו חוויה מאד גדולה, ופתאום בעיניים מבוגרות היא נראית לך מניפולציה שהופעלה עליך.
ובפעם הראשונה שחזרתי לקרוא את אורה הכפולה באמת פחדתי שיקרה לי משהו כזה, אבל מאז אני חוזרת אליו שוב ושוב, כל כמה שנים אני בודקת אם הוא מחזיק לי את אותה הרגשה. ואני נורא שמחה שהוא מחזיק, אצלי לפחות. הניצחון של הצדק כל כך חזק, זה לא התעמעם. התיקון בין האחיות ובתוך המשפחה, להחזיר אהבה, איזה דבר יפה זה.