הספד
האשמע את קולו שוב? האראה את זיוו? את רעמו המתגלגל כבת צחוק? איך אוכל להתעורר בימים כאלו? להמתין לזריחה, לחכות לרגע? לבוץ והשלוליות בקצה האספלט ביום סגריר תחת הגשר, לזמזום היתושה העוקצת לעת שקיעה ביום קיץ תחת הסככה הישנה, אחרי יום מתיש ומספק. לצפות לרגע, לפרחים הצבעוניים הנפתחים בשמים, לשיחות התזזיתיות, מחר, אתה בא? איפה? באיזו שעה? גם הוא מגיע? והיא? משחקים היום? בונים משהו? מתכננים שכונה? שעות של שיטוטים בין החממות הצפופות והקודחות של צרופה, בין ביבי בריכות הדגה של הבונים, הסחי של צינורות הביוב, ואז, מאחורי שיח קידה יוקד בפריחת אביב צהבהבה, לראות אותו, שרוע, כלאחר יד, מחכה שיחבקו אותו, שיאספו אותו לחיק אוהב, יפענחו את קשריו, יתירו את עבוטותיו וישיבו אותו כלאחר סליחה על מעלליו לאיש שמחכה בפתח ההאנגר בחיוך של סיפוק- נמצא היכן שצפיתי. היה זה אמת? ימים של ציפייה דרוכה לרוח שתשכח בימות הסתיו, שתשקוט מזעפה המזרחי, לימים הקרירים כשלפתע הרי השוף כבמגע יד מבעד לשמשה העמומה. חולצה דקה צמודה לעור בלחות הקיץ וזיעת הקיפול, הכריעה על השטיח שריחות הכלבים וניחוח הגומי התערבבו זה בזה. חול לבן דקיק בכפלי החליפה, חבויים בריפוד המיוזע של הקסדה ורטיבות קלה, מלוחה, בכף הרגל הצועד על קריט החוף, על בועות הקצף המתפוגגות בשוך הגל. ימים של סיפוק, מנוחה, חופש אמיתי, מהיום, ממחר. כשהרעש מועם, הדלת נפתחת ואוויר טרי מסתנן בין האיברים הצפופים. והשקט, השקט שלאחר הפתיחה. והרעש, הרעש הנפלא שמשקיט כל מחשבה. והנחת, הנחת של נגיעה, נינוחה, מחויכת, נגיעה ללא מתח, מבט בעין, חיוך כובש. הנגיעה בדשא – הגעתי. אפשר שוב? האנשים, האנשים, האנשים.... אעמוד ואקרא, האם מישהו ישמע? המועדון שלי, אהבתי אותך, אייך? לאן פנית? חזור אלי!
האשמע את קולו שוב? האראה את זיוו? את רעמו המתגלגל כבת צחוק? איך אוכל להתעורר בימים כאלו? להמתין לזריחה, לחכות לרגע? לבוץ והשלוליות בקצה האספלט ביום סגריר תחת הגשר, לזמזום היתושה העוקצת לעת שקיעה ביום קיץ תחת הסככה הישנה, אחרי יום מתיש ומספק. לצפות לרגע, לפרחים הצבעוניים הנפתחים בשמים, לשיחות התזזיתיות, מחר, אתה בא? איפה? באיזו שעה? גם הוא מגיע? והיא? משחקים היום? בונים משהו? מתכננים שכונה? שעות של שיטוטים בין החממות הצפופות והקודחות של צרופה, בין ביבי בריכות הדגה של הבונים, הסחי של צינורות הביוב, ואז, מאחורי שיח קידה יוקד בפריחת אביב צהבהבה, לראות אותו, שרוע, כלאחר יד, מחכה שיחבקו אותו, שיאספו אותו לחיק אוהב, יפענחו את קשריו, יתירו את עבוטותיו וישיבו אותו כלאחר סליחה על מעלליו לאיש שמחכה בפתח ההאנגר בחיוך של סיפוק- נמצא היכן שצפיתי. היה זה אמת? ימים של ציפייה דרוכה לרוח שתשכח בימות הסתיו, שתשקוט מזעפה המזרחי, לימים הקרירים כשלפתע הרי השוף כבמגע יד מבעד לשמשה העמומה. חולצה דקה צמודה לעור בלחות הקיץ וזיעת הקיפול, הכריעה על השטיח שריחות הכלבים וניחוח הגומי התערבבו זה בזה. חול לבן דקיק בכפלי החליפה, חבויים בריפוד המיוזע של הקסדה ורטיבות קלה, מלוחה, בכף הרגל הצועד על קריט החוף, על בועות הקצף המתפוגגות בשוך הגל. ימים של סיפוק, מנוחה, חופש אמיתי, מהיום, ממחר. כשהרעש מועם, הדלת נפתחת ואוויר טרי מסתנן בין האיברים הצפופים. והשקט, השקט שלאחר הפתיחה. והרעש, הרעש הנפלא שמשקיט כל מחשבה. והנחת, הנחת של נגיעה, נינוחה, מחויכת, נגיעה ללא מתח, מבט בעין, חיוך כובש. הנגיעה בדשא – הגעתי. אפשר שוב? האנשים, האנשים, האנשים.... אעמוד ואקרא, האם מישהו ישמע? המועדון שלי, אהבתי אותך, אייך? לאן פנית? חזור אלי!
