אני בגישה שכסף "גדול" (מזונות, טיפולים
רפואיים וכו') מעגנים בהסכם בעיקר כי אני מניחה שיום אחד יהיו עוד אינטרסים שיבחשו בקלחת משני הצדדים (בני זוג שלי ושלו ואולי ילדים נוספים וכו') ואני לא יכולה כרגע לעמוד על טיבם והשפעתם של הגורמים האלו. אבל כסף "קטן" (כמו קייטנות למשל) אין טעם כי היום זה קייטנה ומחר כשהם יהיו בני 16 - איך אני יכולה לנחש מה זה ? בכסף הקטן אם נצליח אז נצליח ואם לא אז לא ואני יודעת שמה שלא יהיה יבוא מזה שאני לא מפקפקת בזה שהוא אוהב אותם ורוצה את טובתם. והילדים יקבלו מה שהם צריכים לקבל ומה שאחד או שני הוריהם יכולים לתת להם, כי ככה זה בחיים. אני לא אוכל את הלב בעוד 10 שנים אם הילד שלי ירצה סאמר סקול ואני אצטרך לשלם עליו לבד כי זה לא כתוב בחוזה, כי צריך לשחרר את השליטה מתי שהוא... אני לא יכולה לשלוט על מה אני ארצה, אחשוב ומה הילדים ירצו בעוד 10 שנים. בכל הנוגע לתפקוד כאבא בכלל, מעבר להסדרי ראיה ודברים "גדולים" כמו חופש גדול אני לא רואה שום טעם לעגן את זה בחוזה. הרי המציאות מאד גמישה לכל הצדדים ואם אני ההורה המשמורן אז העובדה היא שברגע זה הסכמתי לגדל אותם *לבד* והסדרי הראיה, מה שלא יהיו, הם *זכות* שלו ולא חובה שלו (וגם אם ננסח כחובה, מה שעשינו האמת כי רצינו שההסכם ישקף את המחוייבות שלו להם, בחירה שלו. אין לזה שיניים בכלל). ולכן אני יודעת שממילא - ירצה יבוא, לא ירצה שום חוזה לא יחייב אותו.... מחר הוא יכול לנסוע לרילוקיישן למשל (הייטק..) לכמה שנים ולא יהיה לי מה להגיד בנושא, אני המשמורנית. עם האושר באה האחריות. אז תסבירי לי, מה הטעם להתקטנן בסעיפים הקטנים ?