הסיפור שרשמתי 
../images/Emo63.gif
בת מלוכה בת מלוכה זה היה לפני היום הראשון שלי בבית הספר החדש. נראה כי הוא לא מאיר פנים ואני עדיין מתגעגעת לחברותי ניראל,שלומית ואדווה. רב הזמן אני מתבודדת בחדר וחושבת על ההופעה הראשונה, עד כמה שהיא חשובה ואיך אני צריכה לעשות זאת טוב ביומי הראשון. אמי, שמציקה לי שוב ושוב על זה שאני לא אוכלת היא נמאסה כבר! זה שהיא פטמה אותי כל החיים והגעתי לממדים כאלו אז היא צריכה לשתוק. אני שוקלת 67 והגובה שלי 76 כן כן, ואל תגידי את לא שמנה כי אני כן. אדווה הילדה הכי מקובלת בשכבה אולי אפילו בבית ספר, היה לי מזל שהתחברתי איתה כי אני לא ממש שחצנית כמוה. אף פעם לא הרגשתי שהיא ממש חברה שלי, תמיד הייתי סוג ב' . לא אהבתי את הבגדים שהיא התלבשה, גם אימא ממש לא אהבה. כל פעם שאמרתי משהו פעוט על אדווה היא רצתה לדפוק את הראש בקיר. היא נהגה תמיד לשים פס על המורים, באה עם חולצות קרועות ואודם אדום, מסקרה ואלף פירסינג בגוף. המראה הפריקי היה מקובל מאוד בזמן שלנו, עד שהייתה נפילה ועידן הפאקצות נולד, עד כמה שזה תמיד. גם כן לפני השבוע שעברתי, הייתה הנפילה ורק אז היא נהייתה החברה הכי טובה שלי, כמה תמים . רק כשהיא נשארת לבד, היא מרגישה בי, שאני חשובה. ההורים שלה עזבו אותה והיה לה מזל שהיא מצאה כסף ועבודה לגור עם שותפה. תמיד לא ידעתי למה היא באה לבית ספר, ההברזות מהשיעורים, הנרגילה בהפסקות, הדיסקמן בשיעורים מה שאני זוכרת זה היציאות הדפוקות שלה. היא תמיד העריצה את "אמלי ראוס" רוקיסטית שאף פעם לא הרגשתי משהו כלפיה במיוחד לשירים שלה ביב טעם מר. ניראל, ערבייה שבאה מבית טוב, יפיפייה אבל בחיים לא היו לה חברות בגלל הדת. רק לפני שנה התחברנו באמת, אני הייתי החברה היחידה שלה חוץ ממתי אתיופית שבחיים לא אהבתי כמובן שגם איתה הייתי סוג ב'. אבל עם שלומית היה אחרת מכתה א' היינו חברות טובות. לא אשכח שהיא ביטלה איתי הופעה ללהקה החדשה לטובת דייט עם החנון של הכתה. אבל לחברות צריך לסלוח כפי שנאמר. אם לא הצגתי את עצמי, אני מאיה, שיניתי את שמי מרינת למאיה כמובן אחרי ויכוחים רבים. עם ההורים שלי, תמיד אפשר למות בכל מצב. בת למשפחת אצולה, כמה צפוי? תמיד הרגשתי מקופחת אפילו שההורים שלי תמיד רוצים לאהוב אותי אבל לא יוצא להם. היה לי משעמם אז רשמתי
אשמח לתגובות =)
../images/Emo63.gifבת מלוכה בת מלוכה זה היה לפני היום הראשון שלי בבית הספר החדש. נראה כי הוא לא מאיר פנים ואני עדיין מתגעגעת לחברותי ניראל,שלומית ואדווה. רב הזמן אני מתבודדת בחדר וחושבת על ההופעה הראשונה, עד כמה שהיא חשובה ואיך אני צריכה לעשות זאת טוב ביומי הראשון. אמי, שמציקה לי שוב ושוב על זה שאני לא אוכלת היא נמאסה כבר! זה שהיא פטמה אותי כל החיים והגעתי לממדים כאלו אז היא צריכה לשתוק. אני שוקלת 67 והגובה שלי 76 כן כן, ואל תגידי את לא שמנה כי אני כן. אדווה הילדה הכי מקובלת בשכבה אולי אפילו בבית ספר, היה לי מזל שהתחברתי איתה כי אני לא ממש שחצנית כמוה. אף פעם לא הרגשתי שהיא ממש חברה שלי, תמיד הייתי סוג ב' . לא אהבתי את הבגדים שהיא התלבשה, גם אימא ממש לא אהבה. כל פעם שאמרתי משהו פעוט על אדווה היא רצתה לדפוק את הראש בקיר. היא נהגה תמיד לשים פס על המורים, באה עם חולצות קרועות ואודם אדום, מסקרה ואלף פירסינג בגוף. המראה הפריקי היה מקובל מאוד בזמן שלנו, עד שהייתה נפילה ועידן הפאקצות נולד, עד כמה שזה תמיד. גם כן לפני השבוע שעברתי, הייתה הנפילה ורק אז היא נהייתה החברה הכי טובה שלי, כמה תמים . רק כשהיא נשארת לבד, היא מרגישה בי, שאני חשובה. ההורים שלה עזבו אותה והיה לה מזל שהיא מצאה כסף ועבודה לגור עם שותפה. תמיד לא ידעתי למה היא באה לבית ספר, ההברזות מהשיעורים, הנרגילה בהפסקות, הדיסקמן בשיעורים מה שאני זוכרת זה היציאות הדפוקות שלה. היא תמיד העריצה את "אמלי ראוס" רוקיסטית שאף פעם לא הרגשתי משהו כלפיה במיוחד לשירים שלה ביב טעם מר. ניראל, ערבייה שבאה מבית טוב, יפיפייה אבל בחיים לא היו לה חברות בגלל הדת. רק לפני שנה התחברנו באמת, אני הייתי החברה היחידה שלה חוץ ממתי אתיופית שבחיים לא אהבתי כמובן שגם איתה הייתי סוג ב'. אבל עם שלומית היה אחרת מכתה א' היינו חברות טובות. לא אשכח שהיא ביטלה איתי הופעה ללהקה החדשה לטובת דייט עם החנון של הכתה. אבל לחברות צריך לסלוח כפי שנאמר. אם לא הצגתי את עצמי, אני מאיה, שיניתי את שמי מרינת למאיה כמובן אחרי ויכוחים רבים. עם ההורים שלי, תמיד אפשר למות בכל מצב. בת למשפחת אצולה, כמה צפוי? תמיד הרגשתי מקופחת אפילו שההורים שלי תמיד רוצים לאהוב אותי אבל לא יוצא להם. היה לי משעמם אז רשמתי