הסיפור של אבי
הסיפור של אבי אמא של אבי מתה כשהוא היה בן 5, עד היום לא מצאו לזה תרופה, וכולם קינאו באבי בגלל שאבי אמר שעכשיו הוא מכיר את אחת המלאכיות של גן עדן באופן אישי, שאמא שלו עכשיו היא מלאך, שהיא בדיוק ליד כוכב הצפון אבל איזה שלוש-ארבע כוכבים ליד בשביל לא לגנוב לו את ההצגה, אבל שהיא אחלה של כוכב, ובגלל שכל כוכב שווה מלאך אז אמא של אבי מקורבת למלאכים הכי קולים בכל העולם. כולנו קנאנו נורא באבי, גם אנחנו רצינו שהאבאבים והאמאים שלנו ימותו בשביל שגם לנו יהיו מלאכים שנכיר באופן אישי, אבל רק אמא של אבי מתה ובגלל זה כל הכיתה התלהבה מאבי. ארז תמיד שאל אותו איך אפשר להרוג את אמא `אבל שלא יהיה מלוכלך בשביל שאמא תיהיה מלאכית יפה`, אחינועם רצתה לדעת למה דווקא אמא שלו מתה ולמה לא נגיד אמא שלה, אבל האמא החורגת כי האמא האמיתית היא פויה ואז היא לא רוצה שהמלאכית שלה תיהיה פויה, קרוצ`מן אמר על אמא שלו קדיש לראות אולי זה יזרז תהליכים של בינה לבין גן עדן, אבל לא משנה מה, שום דבר לא עבד. רק אמא של אבי מתה. אבי היה בטוח שהיא שומרת עליו ומנצנצת עליו יחד עם כוכב הצפון, אבל שום דבר לא הכין את אבי לחיים שיהיו לו אחר כך. אמא מלאכית או לא אמא מלאכית, החיים היו גהנום. הפעם הראשונה של אבי עם המוות הייתה עם אמא, אבל אחר כך לאבי היו כמה מפגשים עם המוות, רק שהמוות לא היה נחמד כי רוב האנשים, לא משנה רגילים לא משנה גנרלים, לא רואים יותר מדי מוות בחיים שלהם, בטח לא בצעירותם, אבל המוות כנראה שהיה לו משהו עם אבי כי אבי פגש אותו יותר מדי פעמים בשביל תקופת חיים אחת. למעשה, האמת, כשחושבים על זה לעומק, לא יותר מדי עומק, אולי נגיד איפה שהשלט בין הרדודים לעמוקים, זה לא יותר מדי לתקופת חיים אחת, זה יותר מדי לאיזה שלוש, אפילו ארבע תקופות חיים. אבל המוות לא דופק חשבון לאף אחד, בטח שלא לחיים. בגיל 13, יומיים לפני הבר מצווה, כשחזרנו כולנו מהמשחק כדורגל נגד בית ספר משה שרת, תמיד קרענו להם את הצורה והיום הזה לא היה שונה מכלום, חתכנו בחורשה הישנה ליד באר המים הכבויה בשביל לקצר את הדרך כי הגשם עמד לטפטף ולא רצינו לחטוף דלקת ריאות לפני היום הולדת שלו. אבי אמר שאנחנו לא צריכים לדאוג כי אמא שלו שומרת עלינו ואם מלאכים שומרים אז לא צריך לחשוש מדלקות ראות, בטח שהיא לא תרשה לבן שלה שניה לפני הבר מצווה, אבל ניסים אמר שיש עננים ואז היא לא רואה אותנו מי יודע מה אז אולי כדאי שבכל זאת נקצר ואולי המלאכים לא רואים 6/6 דרך העננים. חתכנו דרך החורשה וקיצרנו איזה חמש וחצי קילומטר, אולי אפילו שש, ולקראת הסוף כבר התחיל לטפטף קצת אז דפקנו ריצה של חולית מסתערבים אחרי המבוקש מס` 1 בשביל שהגשם לא יבקש אותנו. אבי, שמאז ומתמיד היה הכי מהיר, לא משנה לאן, כרגיל דפק ראייס והשאיר לכולנו אבק, אבל לפעמים כשרצים מהר מדי אז גם מגיעים מהר מדי, וכשמגיעים מהר מדי גם בדרך כלל מגיעים לבד, ובגלל זה אבי ראה אותה. אמרו עליה שהיא המשוגעת של השכונה, תמיד התהלכה עם בגדים שחורים וקעקועים שגם טומי לי היא משתבץ, כולנו נהגנו לצחוק עליה כדרך קבע, לא כי ילדים הם אכזרים, כי אנשים באופן כללי יש להם הנטייה להתאכזר, רק שבתור ילדים יש תירוץ, אצל המבוגרים זו הבעיה, ובגלל שכל העולם אמר לה שהיא משוגעת אז היא כנראה החליטה להוכיח לכל העולם שהוא צודק ואבי מצא אותה תלויה על העץ עם זוג חבלים חום דיי מכוער ונעליים אדומות בוהקות. אנחנו הגענו איזה חצי דקה אחריו רק בשביל למצוא אותו בוהה בה כאילו הוא ראה רוח רפאים, רק שבמקרה שלו יכול להיות שהוא באמת ראה. מורדוך הגיע כרגיל אחרון, דפק את הצעקה שגם בצעקה 90210 עוד ילמדו עליה, ואז זה עורר משהו אצל אבי שהתחיל לברוח, וכולנו ברחנו אחריו. רק אחרי איזה 5 וחצי קילומטר, אולי אפילו שש, כשאנחנו רצים לשום מקום ואבי המוביל, רק אחרי ריצה מטורפת לשום מקום אבי עצר, הביט לשמים שהתחילו לבכות, מה שגרם לאבי ליפול על הרצפה, מאז הייתה לו הצלקת הזו על הברך מהאבן הענקית שהוא נפל עליה, להביט לשמים, לדבר עם השפתיים אבל לא להשמיע אפילו לא חצי צליל, ואז לא להשאיר את השמים לבד ולהצטרף עליהם בשאגות של בכי. לא טוב היות השמים בוכים לבדם. כשאבי בכה יחד עם השמים זה היה הסימן של הקונצ`רטו שלנו להצטרף לסולן הראשי, השמים עצמם היו על התקן של המנצח, והיינו שבעייה קמארית של בכי מטורף לשמים בגלל זאתי שאמרנו עליה שהיא משוגעת בכאילו שהשתגעה לחלוטין ועל ידי כך לשגע גם אותנו. אבל אותנו לא השתגענו מהחוויה, קצת יועצת בבית ספר, קצת המון כסף מההורים בשביל ללכת לקולנוע `לב` ולשרוף המון לירות על קצת גלידה, ומתוך כל האותנו רק האבי מהאותנו קרה לו שם משהו ללב. עוד קצר אחד התווסף לקצר של אמא, רק ש
הסיפור של אבי אמא של אבי מתה כשהוא היה בן 5, עד היום לא מצאו לזה תרופה, וכולם קינאו באבי בגלל שאבי אמר שעכשיו הוא מכיר את אחת המלאכיות של גן עדן באופן אישי, שאמא שלו עכשיו היא מלאך, שהיא בדיוק ליד כוכב הצפון אבל איזה שלוש-ארבע כוכבים ליד בשביל לא לגנוב לו את ההצגה, אבל שהיא אחלה של כוכב, ובגלל שכל כוכב שווה מלאך אז אמא של אבי מקורבת למלאכים הכי קולים בכל העולם. כולנו קנאנו נורא באבי, גם אנחנו רצינו שהאבאבים והאמאים שלנו ימותו בשביל שגם לנו יהיו מלאכים שנכיר באופן אישי, אבל רק אמא של אבי מתה ובגלל זה כל הכיתה התלהבה מאבי. ארז תמיד שאל אותו איך אפשר להרוג את אמא `אבל שלא יהיה מלוכלך בשביל שאמא תיהיה מלאכית יפה`, אחינועם רצתה לדעת למה דווקא אמא שלו מתה ולמה לא נגיד אמא שלה, אבל האמא החורגת כי האמא האמיתית היא פויה ואז היא לא רוצה שהמלאכית שלה תיהיה פויה, קרוצ`מן אמר על אמא שלו קדיש לראות אולי זה יזרז תהליכים של בינה לבין גן עדן, אבל לא משנה מה, שום דבר לא עבד. רק אמא של אבי מתה. אבי היה בטוח שהיא שומרת עליו ומנצנצת עליו יחד עם כוכב הצפון, אבל שום דבר לא הכין את אבי לחיים שיהיו לו אחר כך. אמא מלאכית או לא אמא מלאכית, החיים היו גהנום. הפעם הראשונה של אבי עם המוות הייתה עם אמא, אבל אחר כך לאבי היו כמה מפגשים עם המוות, רק שהמוות לא היה נחמד כי רוב האנשים, לא משנה רגילים לא משנה גנרלים, לא רואים יותר מדי מוות בחיים שלהם, בטח לא בצעירותם, אבל המוות כנראה שהיה לו משהו עם אבי כי אבי פגש אותו יותר מדי פעמים בשביל תקופת חיים אחת. למעשה, האמת, כשחושבים על זה לעומק, לא יותר מדי עומק, אולי נגיד איפה שהשלט בין הרדודים לעמוקים, זה לא יותר מדי לתקופת חיים אחת, זה יותר מדי לאיזה שלוש, אפילו ארבע תקופות חיים. אבל המוות לא דופק חשבון לאף אחד, בטח שלא לחיים. בגיל 13, יומיים לפני הבר מצווה, כשחזרנו כולנו מהמשחק כדורגל נגד בית ספר משה שרת, תמיד קרענו להם את הצורה והיום הזה לא היה שונה מכלום, חתכנו בחורשה הישנה ליד באר המים הכבויה בשביל לקצר את הדרך כי הגשם עמד לטפטף ולא רצינו לחטוף דלקת ריאות לפני היום הולדת שלו. אבי אמר שאנחנו לא צריכים לדאוג כי אמא שלו שומרת עלינו ואם מלאכים שומרים אז לא צריך לחשוש מדלקות ראות, בטח שהיא לא תרשה לבן שלה שניה לפני הבר מצווה, אבל ניסים אמר שיש עננים ואז היא לא רואה אותנו מי יודע מה אז אולי כדאי שבכל זאת נקצר ואולי המלאכים לא רואים 6/6 דרך העננים. חתכנו דרך החורשה וקיצרנו איזה חמש וחצי קילומטר, אולי אפילו שש, ולקראת הסוף כבר התחיל לטפטף קצת אז דפקנו ריצה של חולית מסתערבים אחרי המבוקש מס` 1 בשביל שהגשם לא יבקש אותנו. אבי, שמאז ומתמיד היה הכי מהיר, לא משנה לאן, כרגיל דפק ראייס והשאיר לכולנו אבק, אבל לפעמים כשרצים מהר מדי אז גם מגיעים מהר מדי, וכשמגיעים מהר מדי גם בדרך כלל מגיעים לבד, ובגלל זה אבי ראה אותה. אמרו עליה שהיא המשוגעת של השכונה, תמיד התהלכה עם בגדים שחורים וקעקועים שגם טומי לי היא משתבץ, כולנו נהגנו לצחוק עליה כדרך קבע, לא כי ילדים הם אכזרים, כי אנשים באופן כללי יש להם הנטייה להתאכזר, רק שבתור ילדים יש תירוץ, אצל המבוגרים זו הבעיה, ובגלל שכל העולם אמר לה שהיא משוגעת אז היא כנראה החליטה להוכיח לכל העולם שהוא צודק ואבי מצא אותה תלויה על העץ עם זוג חבלים חום דיי מכוער ונעליים אדומות בוהקות. אנחנו הגענו איזה חצי דקה אחריו רק בשביל למצוא אותו בוהה בה כאילו הוא ראה רוח רפאים, רק שבמקרה שלו יכול להיות שהוא באמת ראה. מורדוך הגיע כרגיל אחרון, דפק את הצעקה שגם בצעקה 90210 עוד ילמדו עליה, ואז זה עורר משהו אצל אבי שהתחיל לברוח, וכולנו ברחנו אחריו. רק אחרי איזה 5 וחצי קילומטר, אולי אפילו שש, כשאנחנו רצים לשום מקום ואבי המוביל, רק אחרי ריצה מטורפת לשום מקום אבי עצר, הביט לשמים שהתחילו לבכות, מה שגרם לאבי ליפול על הרצפה, מאז הייתה לו הצלקת הזו על הברך מהאבן הענקית שהוא נפל עליה, להביט לשמים, לדבר עם השפתיים אבל לא להשמיע אפילו לא חצי צליל, ואז לא להשאיר את השמים לבד ולהצטרף עליהם בשאגות של בכי. לא טוב היות השמים בוכים לבדם. כשאבי בכה יחד עם השמים זה היה הסימן של הקונצ`רטו שלנו להצטרף לסולן הראשי, השמים עצמם היו על התקן של המנצח, והיינו שבעייה קמארית של בכי מטורף לשמים בגלל זאתי שאמרנו עליה שהיא משוגעת בכאילו שהשתגעה לחלוטין ועל ידי כך לשגע גם אותנו. אבל אותנו לא השתגענו מהחוויה, קצת יועצת בבית ספר, קצת המון כסף מההורים בשביל ללכת לקולנוע `לב` ולשרוף המון לירות על קצת גלידה, ומתוך כל האותנו רק האבי מהאותנו קרה לו שם משהו ללב. עוד קצר אחד התווסף לקצר של אמא, רק ש