the starry night
New member
הסיפור שלנו
היי, לפני כמה זמן שיתפתי אתכם במכתב פרידה שכתבתי לחבר-אקס-שלי-כל כך קשה לי עם התיאור הזה. אקס זו מילה סטמית וחסרת חשיבות והוא פשוט לא.
בכל מקרה, היה מכתב (http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=5106095) שהלוואי ויכולתי לשלוח לו. ועכשיו יש סיפור.
ועכשיו, אני אבודה.
הם היו הזוג המושלם. הוא והיא. תמיד באותו ראש, תמיד אותם חלומות, תמיד אותו חיוך קליל שמאוהב בחיים ומאוהב אחד בשנייה. הם היו כל כך מושלמים שאנשים חשבו שהם אחים. הם לא היו בהכרח דומים אך תנועת הגוף שלהם הייתה תואמת, צורת הדיבור השלימה אחת את השנייה ואפילו בשתיקותיהם היה עומק רב, נסתר, כזה שכולם ראו אך רק הם הבינו.
הם חלמו לטוס ולטייל, חלמו ללמוד, חלמו לבנות בית ביחד עם וילונות כחולים ושטיחים ארוגים. הם כבר התווכחו על מספר הילדים שיולדו להם (הוא, חמישה. היא, שניים), התווכחו על סוג הקורנפלקס שיקנו (הוא, מלא ואורגני. היא, ממותק ומלא צבעי מאכל) ועל חיית המחמד שיאמצו (הוא, כלב. היא, צב). אבל בסוף כל וויכוח, לשניהם היה ברור ששום דבר לא יותר חשוב מעתידם ביחד.
הם הכירו בצבא (היא, משקית ת"ש. הוא, מ"פ בנח"ל) ואחרי הפגישה השנייה ביניהם, בארוחת שישי בבית הוריה, היה ברור שלא ייפרדו לעולם. וכך היה במשך שלוש שנים. סופ"שים קצרים מידי, שיחות טלפון עד אמצע הלילה (היא, כמעט נרדמת. הוא, מחכה לאישור לרדת לשטח), ורגעים מושלמים של אינטימיות אינסופית.
הם השתחררו בהפרש של חודשיים. הוא חיכה לה ועם שחרורה הם עברו לגור ביחד. שם בערבה, בחוות בודדים, עובדים בחממת עגבניות ומבלים כל שנייה ביומם יחד. מפצים על זמן רב בנפרד.
עגבנייה היא ירק מיוחד במינו. מתוק ומלוח, מלא במיץ חמצמץ בעל גרעינים שמדגדגים את הלשון. היא אדומה ושלדית, אך קליפתה נקרעת בקלות וחושפת תוכן מסתורי ומפתה. ניתן ליצור ממנה כל כך הרבה גוונים. רוטב ומרק, תבשיל ומשקה. היא תבלין אך גם מרכיב מרכזי. היא יכולה להיות קצוצה או מרוסקת, שלמה או מתמוססת. היא יכולה להיות לבדה ויכולה להשתלב עם כל כך הרבה מרכיבים שונים. היא גסה ועדינה. היא מנעד שלם של הכל וכלום. היא בדיוק כמוהם. מדהימים ונוראיים.
נגמרה עונת הקיץ בה זורחות העגבניות והוא טס לחול. היא לא. הוא כבש גבעות ברומניה הקפואה ואכל עוגת קרמשניט תוצרת זקנות סלובניות. הוא שחה באגמים צלולים בגאורגיה וטייל ביערות אפלים באלבניה. והיא נשארה בארץ, התחילה לעבוד בבית קפה קטן ובילתה את ימייה בגעגועים בלתי נסבלים אליו.
בסוף הוא חזר והיא כל כך רצתה אותו. להרגיש ולשמוע ולעטוף. היא חיכתה לו בשדה התעופה, מחכה לאהבת חייה שתשוב אליה והוא לא האמין כמה היא יפה. כמה הוא אוהב אותה.
הוא חזר נרגש, מלא אדרנלין, מלא סיפורים וחוויות. הוא חזר אדם אחר, כזה שיודע מה הוא רוצה. כזה שיודע מה הוא צריך. הוא החל לתכנן את עתידו, כמובן לצידה. חולם על לימודים, על קריירה, חולם על בית משלו. הוא נרשם ללימודים, תואר אקדמאי משולב.
והיא, היא אבודה. לא יודעת מה תהיה כשתגדל, לא יודעת מה היא רוצה לעשות. היא יודעת שטוב לה, איתו. הוא לומד, היא עובדת והם ביחד.
הלימודים באוניברסיטה היו מעמסה עבורו, אך הוא מן בחור כזה שלא מתרגש. כזה שנותן את כולו ויודע שזה הכי טוב שהוא יכול. שיודע שיהיה בסדר. במקביל, החיים הסטודנטיאלים קסמו לו; יציאות חברתיות, מפגשים, אנשים חדשים. הוא קיבל תעודה חדשה, כזאת שמציינת את תפקידו בעולם. הוא סטודנט, שייך לחברה טובה.
והיא? לה היו סועדי ארוחות הבוקר, שותי הקפה, נועצי המבט. היו לה האנשים שלה, הטבח, השוטף כלים, הלקוחות הקבועים. כולם מחייכים והחיוך הגדול ביותר שייך לה.
הזמן עבר, חג החנוכה כבר מתקרב לו, אמצע השנה. הוא כובש הישגים והיא עדיין אבודה. ללא שייכות לשום דבר, לאף אחד. בורג במערכת, חלק מהרקע האנושי. ומשהו חסר לה. משהו חסר בה.
בעוד הוא חיפש תשובות בספרים ובהרצאות אינסופיות, היא חיפשה תשובות בעצמה. מי היא, איך היא רוצה לחיות את חייה? מה מניע אותה ואיזה בנאדם היא רוצה להיות.
היא התחילה ללכת לבית הכנסת. "למה?" האנשים סביבה שאלו בפליאה והיא רק ענתה "למה לא?". למה לא- כי זה לא מה שהיא חונכה אליו, לא מה שהיא גדלה על פיו. אבל היא ידעה שהיא מחפשת, בוחנת צורות אחרות, מתנסה וחוקרת מה מתאים לה לקיים, מה חשוב לה בחייה, אילו ערכים מדריכים אותה.
זהו אינו סיפור על איך חזרה בתשובה, זהו סיפור על איך הלכה לאיבוד ונבלעה בתהום שממנה היא תצליח לצאת רק בכוחות עצמה. זהו סיפור על הזוג המושלם שידע אהבה אינסופית והתפרק. לא מכוח האגו או השאפתנות אלא מכוח האינדיבידואליות. היא ידעה שכל עוד תהיה שלו, לא תהיה של עצמה וזה הפחיד אותה. היא ביקשה להפסיק לפחד, ביקשה לצאת בכוחות עצמה לעולם ולגלות מה מחכה לה. ביקשה להמציא את עצמה, בלעדיו.
ועם זאת, האהבה לא פסקה מעולם. לעיתים רחוקות אדם מוצא את החצי השני שלו, מוצא מן נפש קרובה שכזו. והם מצאו אחד את השניה. כצמד עגבניות הגדלות על אותו גבעול ובכל זאת מבשילות בצורה שונה, בזמן שונה.
והיא? היא למדה בדרך הקשה שאנחנו לא באמת משתייכים לשום דבר. שום קבוצה או יחיד. אנחנו שייכים לעצמינו. למה שחשוב לנו ומה שמניע אותנו. וזה מה שנותן לנו את משמעות בחיים. וזה הופך את הבדידות לקצת יותר נסבלת- עם האהבה הגדולה ביותר והחשובה ביותר. האהבה לעצמינו.
http://www.tapuz.co.il/blog/net/userblog.aspx?FolderName=yotzetlarutz
תודה.
היי, לפני כמה זמן שיתפתי אתכם במכתב פרידה שכתבתי לחבר-אקס-שלי-כל כך קשה לי עם התיאור הזה. אקס זו מילה סטמית וחסרת חשיבות והוא פשוט לא.
בכל מקרה, היה מכתב (http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=5106095) שהלוואי ויכולתי לשלוח לו. ועכשיו יש סיפור.
ועכשיו, אני אבודה.
הם היו הזוג המושלם. הוא והיא. תמיד באותו ראש, תמיד אותם חלומות, תמיד אותו חיוך קליל שמאוהב בחיים ומאוהב אחד בשנייה. הם היו כל כך מושלמים שאנשים חשבו שהם אחים. הם לא היו בהכרח דומים אך תנועת הגוף שלהם הייתה תואמת, צורת הדיבור השלימה אחת את השנייה ואפילו בשתיקותיהם היה עומק רב, נסתר, כזה שכולם ראו אך רק הם הבינו.
הם חלמו לטוס ולטייל, חלמו ללמוד, חלמו לבנות בית ביחד עם וילונות כחולים ושטיחים ארוגים. הם כבר התווכחו על מספר הילדים שיולדו להם (הוא, חמישה. היא, שניים), התווכחו על סוג הקורנפלקס שיקנו (הוא, מלא ואורגני. היא, ממותק ומלא צבעי מאכל) ועל חיית המחמד שיאמצו (הוא, כלב. היא, צב). אבל בסוף כל וויכוח, לשניהם היה ברור ששום דבר לא יותר חשוב מעתידם ביחד.
הם הכירו בצבא (היא, משקית ת"ש. הוא, מ"פ בנח"ל) ואחרי הפגישה השנייה ביניהם, בארוחת שישי בבית הוריה, היה ברור שלא ייפרדו לעולם. וכך היה במשך שלוש שנים. סופ"שים קצרים מידי, שיחות טלפון עד אמצע הלילה (היא, כמעט נרדמת. הוא, מחכה לאישור לרדת לשטח), ורגעים מושלמים של אינטימיות אינסופית.
הם השתחררו בהפרש של חודשיים. הוא חיכה לה ועם שחרורה הם עברו לגור ביחד. שם בערבה, בחוות בודדים, עובדים בחממת עגבניות ומבלים כל שנייה ביומם יחד. מפצים על זמן רב בנפרד.
עגבנייה היא ירק מיוחד במינו. מתוק ומלוח, מלא במיץ חמצמץ בעל גרעינים שמדגדגים את הלשון. היא אדומה ושלדית, אך קליפתה נקרעת בקלות וחושפת תוכן מסתורי ומפתה. ניתן ליצור ממנה כל כך הרבה גוונים. רוטב ומרק, תבשיל ומשקה. היא תבלין אך גם מרכיב מרכזי. היא יכולה להיות קצוצה או מרוסקת, שלמה או מתמוססת. היא יכולה להיות לבדה ויכולה להשתלב עם כל כך הרבה מרכיבים שונים. היא גסה ועדינה. היא מנעד שלם של הכל וכלום. היא בדיוק כמוהם. מדהימים ונוראיים.
נגמרה עונת הקיץ בה זורחות העגבניות והוא טס לחול. היא לא. הוא כבש גבעות ברומניה הקפואה ואכל עוגת קרמשניט תוצרת זקנות סלובניות. הוא שחה באגמים צלולים בגאורגיה וטייל ביערות אפלים באלבניה. והיא נשארה בארץ, התחילה לעבוד בבית קפה קטן ובילתה את ימייה בגעגועים בלתי נסבלים אליו.
בסוף הוא חזר והיא כל כך רצתה אותו. להרגיש ולשמוע ולעטוף. היא חיכתה לו בשדה התעופה, מחכה לאהבת חייה שתשוב אליה והוא לא האמין כמה היא יפה. כמה הוא אוהב אותה.
הוא חזר נרגש, מלא אדרנלין, מלא סיפורים וחוויות. הוא חזר אדם אחר, כזה שיודע מה הוא רוצה. כזה שיודע מה הוא צריך. הוא החל לתכנן את עתידו, כמובן לצידה. חולם על לימודים, על קריירה, חולם על בית משלו. הוא נרשם ללימודים, תואר אקדמאי משולב.
והיא, היא אבודה. לא יודעת מה תהיה כשתגדל, לא יודעת מה היא רוצה לעשות. היא יודעת שטוב לה, איתו. הוא לומד, היא עובדת והם ביחד.
הלימודים באוניברסיטה היו מעמסה עבורו, אך הוא מן בחור כזה שלא מתרגש. כזה שנותן את כולו ויודע שזה הכי טוב שהוא יכול. שיודע שיהיה בסדר. במקביל, החיים הסטודנטיאלים קסמו לו; יציאות חברתיות, מפגשים, אנשים חדשים. הוא קיבל תעודה חדשה, כזאת שמציינת את תפקידו בעולם. הוא סטודנט, שייך לחברה טובה.
והיא? לה היו סועדי ארוחות הבוקר, שותי הקפה, נועצי המבט. היו לה האנשים שלה, הטבח, השוטף כלים, הלקוחות הקבועים. כולם מחייכים והחיוך הגדול ביותר שייך לה.
הזמן עבר, חג החנוכה כבר מתקרב לו, אמצע השנה. הוא כובש הישגים והיא עדיין אבודה. ללא שייכות לשום דבר, לאף אחד. בורג במערכת, חלק מהרקע האנושי. ומשהו חסר לה. משהו חסר בה.
בעוד הוא חיפש תשובות בספרים ובהרצאות אינסופיות, היא חיפשה תשובות בעצמה. מי היא, איך היא רוצה לחיות את חייה? מה מניע אותה ואיזה בנאדם היא רוצה להיות.
היא התחילה ללכת לבית הכנסת. "למה?" האנשים סביבה שאלו בפליאה והיא רק ענתה "למה לא?". למה לא- כי זה לא מה שהיא חונכה אליו, לא מה שהיא גדלה על פיו. אבל היא ידעה שהיא מחפשת, בוחנת צורות אחרות, מתנסה וחוקרת מה מתאים לה לקיים, מה חשוב לה בחייה, אילו ערכים מדריכים אותה.
זהו אינו סיפור על איך חזרה בתשובה, זהו סיפור על איך הלכה לאיבוד ונבלעה בתהום שממנה היא תצליח לצאת רק בכוחות עצמה. זהו סיפור על הזוג המושלם שידע אהבה אינסופית והתפרק. לא מכוח האגו או השאפתנות אלא מכוח האינדיבידואליות. היא ידעה שכל עוד תהיה שלו, לא תהיה של עצמה וזה הפחיד אותה. היא ביקשה להפסיק לפחד, ביקשה לצאת בכוחות עצמה לעולם ולגלות מה מחכה לה. ביקשה להמציא את עצמה, בלעדיו.
ועם זאת, האהבה לא פסקה מעולם. לעיתים רחוקות אדם מוצא את החצי השני שלו, מוצא מן נפש קרובה שכזו. והם מצאו אחד את השניה. כצמד עגבניות הגדלות על אותו גבעול ובכל זאת מבשילות בצורה שונה, בזמן שונה.
והיא? היא למדה בדרך הקשה שאנחנו לא באמת משתייכים לשום דבר. שום קבוצה או יחיד. אנחנו שייכים לעצמינו. למה שחשוב לנו ומה שמניע אותנו. וזה מה שנותן לנו את משמעות בחיים. וזה הופך את הבדידות לקצת יותר נסבלת- עם האהבה הגדולה ביותר והחשובה ביותר. האהבה לעצמינו.
http://www.tapuz.co.il/blog/net/userblog.aspx?FolderName=yotzetlarutz
תודה.