הסיפור שלנו (מאוד מאוד ארוך)|זהירו
שלום לכולם (כולל הגברים שבחבורה)! קשה להחליט מאיפה להתחיל את הסיפור שלי ושל מותק (להלן: הבעל). אז קודם כל קצת רקע: אני בת 31 (ביום ראשון הקרוב...) ועברתי 3 ניתוחים להסרת גידולים מהשחלות בגילאים 16-22. בניתוח האחרון ביקשתי להסיר את השחלה כולה ולא רק את הגידול כי פשוט נמאס לי מהעובדה שלא היו לי חיים למעט בדיקות ובתי חולים. הייתי בטוחה שגזרתי על עצמי עקרות ושחוויית האמהות שלי תגיע רק באמצעות אימוץ. חוץ מזה, לא הייתי מוכנה לשמוע עוד על בתי חולים למעט מעקב שגרתי, והכרזתי לכל מי שהתעניין שכל פתרון אחר, למעט אימוץ, לא בשבילי... אבל אחרי שנים רבות הכרתי את מותק, ואפילו הכרזתי באוזניו באחת הפגישות הראשונות ש"אני לא יכולה ללדת". הוא ברח ואח"כ חזר עם שאלות נוקבות, אחת מהן היתה בנושא של תרומת ביצית. אני כמובן פסלתי, אבל כשהתחלנו לברר במה מדובר, הבנתי שההתנגדות שלי לתהליך נובעת הן מבורות והן מפחד. אז התחלנו ביחד לברר במה מדובר ועם המון עבודה עצמית, הגענו למעמד המכובד הזה... סוף חודש שביעי, עם בן קטן וחמוד בבטן. את תהליך הבירור שלנו התחלנו אצל רופא הנשים שלי בארץ, והגענו למסקנה שאם רוצים תוצאות מהירות יחסית, כדאי ללכת על ביציות טריות ולא קפואות. בעקבות כך פסלנו כמה אופציות של רופאים שבררנו עליהם והגענו לאחד הרופאים הפחות מוכרים בתחום התרומות, ד"ר בן נון, שמתווך לתרומות ביצית בקפריסין. קשה לתאר את השמחה וההתרגשות שאחזה בנו כשהוא התקשר 10 ימים לאחר הפגישה ואמר שמצאו לנו תורמת בקפריסין. מיותר לציין שמיד הבענו את הסכמתנו להתחיל בתהליך, נצמדנו לטלפונים הניידים וחיכינו ליריית הפתיחה. ההודעה על כך שהתורמת מתקדמת מאוד בטיפול לא אחרה להגיע, ואני התחלתי לקבל טיפול בפרוגינובה, לאחר מכן הודיעו לנו שאפשר להתחיל להזריק ג'סטון ולהיות תוך יומיים בקפריסין. היינו בלחץ אטומי. לא ידענו לאן הולכים, מה עושים, איך הם אמורים לדעת מי אנחנו, איפה ישנים וכו' וכו'. הטיפול עבר בשלום. סיפרו לנו שיש לנו תורמת צעירה, שיש לה עיניים בערך כמו שלי וקיבלנו 5 ביציות שמוגדרות בז'רגון "יפות". מותק נתן את חלקו בעסקה, וביום למחרת הושתלו אצלי ברחם 3 עוברים שראינו קודם לכן במיקרוסקופ ונראו כמו פיצות אישיות... חזרנו לארץ לאחר יומיים מההשתלה ועברו עלינו 12 יום ללא נשימה. בתום ימי ההמתנה שבמהלכם הייתי בטוחה שאני מרגישה בהריון... תשובה שלילית... אין הסבר מילולי שיכול לתאר את ההרגשה ורק מי שעברה את זה יכולה להבין את מפח הנפש. אבל היה לנו ברור שאנחנו לא מכירים את המילה "יאוש" וכבר באותו ערב הודענו לד"ר בן נון שאנחנו מעוניינים בטיפול נוסף. חיכינו בערך חודשיים וקיבלנו תרומה נוספת. הפעם היינו יותר רגועים ומשום מה גם יותר אופטימיים... למה? בגלל שהבנו שזה עניין של סטטיסטיקה ושכל נסיון כושל מקרב אותנו אל הנסיון שבו זה יקרה. במקביל לטיפול ההורמונלי, התחלתי הפעם גם טיפול אלטרנטיבי של שתיית תרכובת צמחים סיניים שאמורים לשמר את הטמפרטורה האופטימלית של הרחם לצורך קליטת עוברים וגם להרגיע. אנחנו היינו צריכים בעיקר את ההרגעה... נסענו שוב לקפריסין, והפעם אפילו הפקנו הנאה גדולה מהנסיעה, טיילנו , קראנו ספרים, אכלנו טוב... היו לנו הפעם 5 ביציות יפות. אבל כשהגענו לקליניקה כדי לקבל את זריקת הבוקר, נאמר לנו שאף אחת מהן לא הופרתה... (בעקבות בעיה בביציות) אני כבר הייתי עם דמעות בעיניים, אבל אז סיפרו לנו שלמחרת מתוכננת להגיע תורמת נוספת שיש לה הרבה ביציות, ואם נוכל לעכב את חזרתנו לארץ ביום אחד, הם ידאגו לנו ל4-5 ביציות חדשות. שוב חשנו שמחה גדולה, כמובן שנשארנו (במילא לא היתה טיסה מוקדמת יותר) ולמחרת היום מותק נתן את חלקו שוב, ולמחרת היתה ההחזרה של 3 עוברים יפים. הפעם גזרו עלי מנוחה מלאה (למרות שמחקרית אין כנראה קשר בין פעילות לסיכויי קליטה, אבל פסיכולוגית זה עוזר) ובתום 12 ימי ציפיה קיבלנו תשובה חיובית!!! אין מילים לתאר את השמחה וההתרגשות שחווינו בימים הראשונים, אבל... לאחר שבועיים גילינו עצירה בהתפתחות ההריון בבדיקות הדם וגם באולטרסאונד. האכזבה היתה נוראית. בכינו והתאבלנו ואני אמרתי למותק, שאין לי מושג מאיפה לוקחים את הכוחות לעשות את זה שוב... התנחמנו בכך שכנראה היתה בעיה כרומוזומלית ושהטבע עשה את הסינון עבורינו, אבל הלב נקרע. למזלנו, ההריון היה עוד צעיר ולא היה צורך בגרידה, הכל התנקה עם המחזור. איך זה קרה, אין לי מושג, אבל שעתיים אחרי הבשורה המרה, מצאתי את הכוחות לצאת לדרך שוב. כנראה שהרצון לילד גבר על כל הרגשה אחרת, ודחק אותה הצידה. ושוב יצאנו לדרך, ואחרי חודשיים קיבלנו הודעה על תורמת נוספת, ונסענו שוב, וקיבלנו 5 ביציות, מתוכן הוחזרו 4. ואחרי 12 הימים הנוראים קיבלנו תשובה חיובית, ועם המון דפיקות לב עשינו את כל הבדיקות והתברר שהפעם יש לנו עובר עקשן וחזק שנועד להיות שלנו! אנחנו עדיין מגדלים אותו בבטן, עם בעיות רגילות של הריון רגיל לחלוטין ומשתוקקים להפגש איתו במועד. אז לסיכום, לא קל אבל שווה. אין מחיר להרגשה של התזוזות בבטן ולתמונות האולטרסאונד ולדופק שנראה על המסך. אין לי ספק שזו לא הפעם האחרונה, כי למרות הכל, הריון בנסיון שלישי (ובתוך פחות משנה) זה לא רע, וחוץ מזה שוכחים את הדברים הקשים מהר מאוד ומתפנים לקטר על צרבות, כאבי גב וכל מיני דברים שבעבר נראו לי לוקסוס. אני מאחלת לכולכם להגיע למצב שלנו, ומהר!!! שלכם, דפנה
