m i t a l y
New member
הסיפור שלי
נולדתי בקיבוץ. בימים האלה, באותו יום בו הובאו התינוקות מבית החולים, היה נהוג להכניס אותם לבית התינוקות הקיבוצי. וכך גדלתי, ועברתי מבית תינוקות לבית ילדים כשאת הורינו ראינו 3-4 שעות ביום, אחה"צ. בבית הילדים גדלתי, התחנכתי, למדתי, ישנתי, אכלתי והכל... נולדתי דיסלקטית, עם קושי בהבנת הנשמע וזכרון לטווח קצר. עקב כך גם הילדים וגם המבוגרים התייחסו אלי בתור "מפגרת", קראו לי "אוטיסטית", והייתי מושא ללעג עקב חוסר ההבנה והידע שהיה קיים אז כלפי דיסלקציה. הוריי, שהייתי להם ילדה ראשונה, קיבלו את זה קשה מאוד ואף אימצו את דרך הראייה שהיתה קיימת בציבור שסבב אותי. האכזבה שלהם גדלה והתעצמה אחרי שנה וחצי כאשר אחותי נולדה שהיתה תינוקת מתוקה ויפיפיה, זריזה, חכמה ויותר מאוחר התגלה גם ככישרונית גדולה בתחום המחול והאמנות, מחוזרת ואהובה על הבחורים שסבבו אותה. אבי, אשר לא ידע כיצד להתמודד איתי, היכה אותי בכל הזדמנות, בעצם עד שהגעתי לגיל 18. גם אמי התנכרה לי, עשתה אפליה בצורה בוטה ביני לבין אחותי והעדיפה אותה על פניי. הוריי לא האמינו שאגיע לאיזשהם הישגים בחיי, שלא לדבר על בגרות ורשיון נהיגה. במשך השנים נולדו לי עוד אח ואחות. כשהייתי בת 12 הוריי התגרשו ואמי עברה לגור בבית אחר, בתוך הקיבוץ. האלימות לא פסקה. אני גדלתי, סיימתי תיכון והתגייסתי לצבא לחיל האוויר. עשיתי בגרות, רשיון נהיגה, התחתנתי וילדתי את ילדתי הראשונה, התגרשתי והתחתנתי שוב וילדתי את ילדתי השנייה, אולם הפחד מפני אבי לא פסק, גם כאשר בעצם הפעם האחרונה שהוא היכה אותי היה כשהייתי בת 18. עצם זה שהיה מאדים (אבי ג'ינג'י) ומתחיל לרעוד - הסימנים הראשונים לכך שהוא הולך להכות אותי נחרט בזכרוני וכל פעם שרציתי לספר לו משהו, הייתי מפחדת שמא הוא יגיב בצורה אלימה. אבי היה בן אדם לא צפוי, קיצוני לכאן ולכאן. בגיל 32 הלכתי ועברתי סדרה של סדנאות למודעות עצמית, בהן התחדדו לי כל מיני תובנות שהיו ידועות לי ורק הייתי צריכה ליישם אותן. בסדנאות האלה עברתי שינוי עצום ובעקבות השינוי הזה הלכתי והשלמתי עם הוריי. מאותו יום אני כבר לא מפחדת מאבי והיום, למעט מקרים בודדים, אנחנו ידידים טובים. אמי היא אישה ביקורתית מאוד וקשה, אולם תמיד, בשעות קשות אחרי הלידות או אחרי ניתוחים שעברתי, תמיד היתה לצידי, תמכה ועזרה. אמי אישה דאגנית מאוד ושתלטנית מאוד וחושבת שהכל צריך ללכת לפי דרכה, אמנם היא כבר לא עושה אפליות אולם מערכת היחסים איתה לא יציבה. אני היום בן אדם מאושר ושמח. יש לי שתי בנות אהובות ונהדרות אני נשואה לאיש מקסים ואת משאלותיי ורצונותיי אני מגשימה תמיד. עד כאן. קדימה לשאלות.
נולדתי בקיבוץ. בימים האלה, באותו יום בו הובאו התינוקות מבית החולים, היה נהוג להכניס אותם לבית התינוקות הקיבוצי. וכך גדלתי, ועברתי מבית תינוקות לבית ילדים כשאת הורינו ראינו 3-4 שעות ביום, אחה"צ. בבית הילדים גדלתי, התחנכתי, למדתי, ישנתי, אכלתי והכל... נולדתי דיסלקטית, עם קושי בהבנת הנשמע וזכרון לטווח קצר. עקב כך גם הילדים וגם המבוגרים התייחסו אלי בתור "מפגרת", קראו לי "אוטיסטית", והייתי מושא ללעג עקב חוסר ההבנה והידע שהיה קיים אז כלפי דיסלקציה. הוריי, שהייתי להם ילדה ראשונה, קיבלו את זה קשה מאוד ואף אימצו את דרך הראייה שהיתה קיימת בציבור שסבב אותי. האכזבה שלהם גדלה והתעצמה אחרי שנה וחצי כאשר אחותי נולדה שהיתה תינוקת מתוקה ויפיפיה, זריזה, חכמה ויותר מאוחר התגלה גם ככישרונית גדולה בתחום המחול והאמנות, מחוזרת ואהובה על הבחורים שסבבו אותה. אבי, אשר לא ידע כיצד להתמודד איתי, היכה אותי בכל הזדמנות, בעצם עד שהגעתי לגיל 18. גם אמי התנכרה לי, עשתה אפליה בצורה בוטה ביני לבין אחותי והעדיפה אותה על פניי. הוריי לא האמינו שאגיע לאיזשהם הישגים בחיי, שלא לדבר על בגרות ורשיון נהיגה. במשך השנים נולדו לי עוד אח ואחות. כשהייתי בת 12 הוריי התגרשו ואמי עברה לגור בבית אחר, בתוך הקיבוץ. האלימות לא פסקה. אני גדלתי, סיימתי תיכון והתגייסתי לצבא לחיל האוויר. עשיתי בגרות, רשיון נהיגה, התחתנתי וילדתי את ילדתי הראשונה, התגרשתי והתחתנתי שוב וילדתי את ילדתי השנייה, אולם הפחד מפני אבי לא פסק, גם כאשר בעצם הפעם האחרונה שהוא היכה אותי היה כשהייתי בת 18. עצם זה שהיה מאדים (אבי ג'ינג'י) ומתחיל לרעוד - הסימנים הראשונים לכך שהוא הולך להכות אותי נחרט בזכרוני וכל פעם שרציתי לספר לו משהו, הייתי מפחדת שמא הוא יגיב בצורה אלימה. אבי היה בן אדם לא צפוי, קיצוני לכאן ולכאן. בגיל 32 הלכתי ועברתי סדרה של סדנאות למודעות עצמית, בהן התחדדו לי כל מיני תובנות שהיו ידועות לי ורק הייתי צריכה ליישם אותן. בסדנאות האלה עברתי שינוי עצום ובעקבות השינוי הזה הלכתי והשלמתי עם הוריי. מאותו יום אני כבר לא מפחדת מאבי והיום, למעט מקרים בודדים, אנחנו ידידים טובים. אמי היא אישה ביקורתית מאוד וקשה, אולם תמיד, בשעות קשות אחרי הלידות או אחרי ניתוחים שעברתי, תמיד היתה לצידי, תמכה ועזרה. אמי אישה דאגנית מאוד ושתלטנית מאוד וחושבת שהכל צריך ללכת לפי דרכה, אמנם היא כבר לא עושה אפליות אולם מערכת היחסים איתה לא יציבה. אני היום בן אדם מאושר ושמח. יש לי שתי בנות אהובות ונהדרות אני נשואה לאיש מקסים ואת משאלותיי ורצונותיי אני מגשימה תמיד. עד כאן. קדימה לשאלות.
