הסיפור שלי.
אני בספק אם מישהו באמת ישב ויקרא... בכל אופן. הכרתי אותו בעבודה, עבודה ראשונה שלי. מלצרתי באיזה מאפייה נורא גדולה, מלאת עובדים. הוא בן 20, אני קצת פחות. כשתהחלתי להרגיש שיש משהו, כמובן, שמיד השתמשתי במיניות שלי.. יותר נכון שאציג את זה כך, שפשוט אמרתי לו ש"אני רוצה".. והוא טען שאני קטנה ושלא מתאים. שחבל שאני ככה, שהוא רוצה לשנות אותי.. שהוא שמע פה ושם שאני ילדה קצת "שרמוטה" או קצת "דפוקה" אבל שהוא לא מאמין.. שאני נראת שיא התמימות. אחרי שבוע הוא אמר שהוא רוצה שנזרום. שיהיה מה שיהיה, אבל ביקש באמת שאשמור על זה בסוד. אף אחד לא צריך לדעת על זה כלום. שבוע שלאחר מכן, שכבנו. זה לא היה משהו קסום או מיוחד.. האמת שאני קצת לא רציתי, וקצת מאוד.. ו..ו.. זה קרה קצת בלחץ. לא אונס, חלילה (זוכרים שרציתי?!) אבל הוא לחץ.. "אל תשחקי משחקים, אני שונא את זה.. אני יודע שאת רוצה" ופשוט באותו הרגע לא הרגשתי שזה הדבר הנכון. גם כשזה קרה, זה לא הרגיש הדבר הנכון. אז ביקשתי ממנו לצאת. והוא יצא. וקצת התבאס ככה, וביקש יפה שאלך הביתה. ואני חשבתי שהוא כועס, ולא רציתי ללכת. רציתי שנדבר.. ואז פתאום צד בו שלא הכרתי, יצא. הוא התחיל להיות נורא רשמי ומאיים... לא במובן שאפשר להתלונן על זה, אבל במובן שמדליק נורה אדומה. אז הלכתי הביתה. כמובן שיומיים אחרי סיפרתי לכל העובדים את מה שקרה. שהייתי אצלו בערב שישי, וששכבנו. למה עשיתי את זה, אינני יודעת. ביקשתי שלא יספרו כמובן. זה לא עזר. הם סיפרו. במשך שבוע שלם נסיתי ליצור איתו קשר, ללא כל תגובה. לא טלפונים, לא הודעות, כלום. ואז איזה ערב כשהוא קצת שיכור, הוא התקשר, ואמר שאני דפוקה בראש, שאני ילדה מתוסבכת ושהוא לא מעוניין לשמוע עליי בחיים! ואז שאלתי למה הוא עושה את זה, למה ככה.. ועוד אחרי מה שהיה.. והוא אמר שאני לא אתבכיין, שאני רציתי בדיוק כמוהו, שבאתי אליו במיוחד בשביל זה. ושאני אגיד תודה, כי הוא יכול היה לעשות ממני "כזה סמרטוט" והוא יצא איתי הכי שבסדר בעולם. אז שבוע לא יצרתי קשר, זאת שיחה שהשפיע עליי נורא. זה פגע בי. ואז נסיתי שוב, לדבר איתו.. לטלפונים הוא לא ענה כמובן, אז שלחתי הודעות מתחנפות, חשבתי שמא זה ירכך אותו קצת. טעיתי. שבועיים שלא דיברנו. לא עברתי באיזור העבודה (שכבר התפטרתי בגלל אותו מקרה, אם לא סיפרתי קודם) ואתמול הלכתי. העשירי, צריך לקבל משכורה. כשנכנסתי הוא חייך. ראיתי שהוא שמח לראות אותי. בכל זאת שבועיים נו-טאק. חייכתי קצת, בערך.. רעדתי בטירוף. עליתי למעלה כשאחת העובדות באה אליי נסערת וסיפרה לי, סיפרה לי שהוא אמר לה, שאני לא כזאת תמימה ומתוקה כמו שנראה. שאני ילדה דפוקה. שהוא הבין סוף סוף מזה "השם" הזה שיש עלי.. סיפר לה שאני רציתי, שבאתי בשביל זה. שקרה מה שקרה והוא ביקש ממני ללכת ולא רציתי. והוא ראה שאני לא מבינה בטוב אז פשוט העיף אותי. משהו כזה.. לא יכולתי לשמוע את הדברים האלה. זה היה נורא. הזכיר לי את אותם הבנים הקודמים שהיו, שסיפרתי לו עליהם והוא ידע טוב מאוד.. למה הוא ככה סיפר? אני סיפרתי, כי אני מטומטמת. ויצאתי מספיק מושפלת, למה היה חייב להוסיף? כולם שם מסתכלים עליי בעבודה, באופן כלכך מגעיל! ברחתי משם בבכי, בלי לקחת תמשכורת עדיין, ושלחתי לו אסאמאס.. שמגיע לו למות. שאני שונאת אותו. אחרי עשר דקות חזרתי לשם. "כדי לקחת תמשכורת..". והוא אמר לי, צעק עליי ליד כל העובדים, שעוד הודעה אחת, והוא יעיף לי כזאת סטירה. נעמדתי שם, בלי לדעת מה לומר. אז אמרתי לו שיקשיב שנייה, שאני רוצה שנדבר. הוא לא ענה לי בכלל.. הייתי כלכך מושפלת, כלכך קטנה. וכולם מסתכלים. דמעות ממלאות את עיניי וגרוני חנוק.. וכאילו שלא מספיק, התחילה לעבוד שם מישהי שמאוד לא מחבבת אותי.. אחת כזאת, איך לומר, שהיתה עם אותם דוחים שאני הייתי בעבר. הלכתי משם, הרגשתי נורא. באמת שרציתי למות. זאת היתה התחושה שלי באותו הרגע.. שכאילו לא מספיק שהשם שלי פה הרוס, שלא מספיק המצב שלי, גם הוא עכשיו... שכלכך היה לי נעים לדבר איתו, שכלכך שמחתי לשמוע ממנו ולראות אותו ולעבוד איתו.. למה?!?! למה ג-ם הוא? אז שלחתי שאני מצטערת על הכל.. שסיפרתי שהגזמתי ששיתפתי שפיתיתי.. מצטערת על הכל. אבל שיכבד אותי גם הוא, שלא ידבר עליי יותר.. שהמצב שלי מספיק לא טוב. והוא אמר ככה משהו כזה, שאני מחוקה אצלו. שאני לא אדבר איתו לא אתקשר לא אחשוב לא אשלח לא אשאל. שכלום. אז אמרתי שכבר שבועיים עשיתי כך, עד ששמעתי את כל הזוועות האלו, שמטגנים לי את המוח כבר שעות. והוא אמר לי ככה- דפוקה. כבר חודש לא מדבר עלייך ולא איתך לא יודע מי מזיין לך בשכל. אז אמרתי לו, שיעשה טובה. שאני ביקשתי סליחה על זה, כי לא יצאתי בסדר. ושאני סומכת עליו שהוא ימשיך אותי יפה מאוד. והוספתי לו שהוא הומו. כי ככה,למה שיקרא לי דפוקה.. וההודעה הבאה באמת כבר התחילה להפחיד אותי. הוא רשם לי "יא זונה שרמוטה פה אני חוזר להודעה הראשונה. דחפי תסליחה שלך חתיכת כלבה." הוא בן 20! בחיים לא חשבתי שהוא יגיע לרמה הזאת... לדבר ככה. אז אמרתי לו, שמה נראה לו, טיפש, שהוא בן 20. שיראה איך הוא מתנהג... ואז אמר שאני לא אזיין לו בשכל על התנהגות.. שאני מתנהגת כמו ילדה תינוקית וחולנית. ושפה מסתיימת השיחה. ואז רשמתי.. שנכון, שהצטערת על זה גם, ושמסתיימת השיחה. וזהו. אני מרגישה נורא. כי אני הרסתי. כי כן, אני אמרתי לו שאני רוצה, כי הבטחתי שזה ישאר בנינו. ואני סיפרתי ושיקרתי וצחקתי עליו ככה שהוא לא יודע או שלא היה מושלם.. ובטח הוא שמע את זה גם כן. ולמה? למה עשיתי את זה? ממש לא התכוונתי ): והוא.. למה הוא כלכך לא סלחן? כלכך רע? עד כדי כך הוא שונא? נכון שהתנהגתי נורא. אבל למה עד כדי כך, הוא מתנהג... והן כולן, בעבודה, הבנות, למה לעזאזל הן סיפרו לו?! אחרי הכל, אני מניחה שבאמת לא הייתי צריכה לספר כלום. כך אף אחד לא היה מדבר יודע או שואל.. וכך גם הוא לא היה מגיב ככה, ולא משתף ומספר ומקלל. אני מרגישה נורא!
אני בספק אם מישהו באמת ישב ויקרא... בכל אופן. הכרתי אותו בעבודה, עבודה ראשונה שלי. מלצרתי באיזה מאפייה נורא גדולה, מלאת עובדים. הוא בן 20, אני קצת פחות. כשתהחלתי להרגיש שיש משהו, כמובן, שמיד השתמשתי במיניות שלי.. יותר נכון שאציג את זה כך, שפשוט אמרתי לו ש"אני רוצה".. והוא טען שאני קטנה ושלא מתאים. שחבל שאני ככה, שהוא רוצה לשנות אותי.. שהוא שמע פה ושם שאני ילדה קצת "שרמוטה" או קצת "דפוקה" אבל שהוא לא מאמין.. שאני נראת שיא התמימות. אחרי שבוע הוא אמר שהוא רוצה שנזרום. שיהיה מה שיהיה, אבל ביקש באמת שאשמור על זה בסוד. אף אחד לא צריך לדעת על זה כלום. שבוע שלאחר מכן, שכבנו. זה לא היה משהו קסום או מיוחד.. האמת שאני קצת לא רציתי, וקצת מאוד.. ו..ו.. זה קרה קצת בלחץ. לא אונס, חלילה (זוכרים שרציתי?!) אבל הוא לחץ.. "אל תשחקי משחקים, אני שונא את זה.. אני יודע שאת רוצה" ופשוט באותו הרגע לא הרגשתי שזה הדבר הנכון. גם כשזה קרה, זה לא הרגיש הדבר הנכון. אז ביקשתי ממנו לצאת. והוא יצא. וקצת התבאס ככה, וביקש יפה שאלך הביתה. ואני חשבתי שהוא כועס, ולא רציתי ללכת. רציתי שנדבר.. ואז פתאום צד בו שלא הכרתי, יצא. הוא התחיל להיות נורא רשמי ומאיים... לא במובן שאפשר להתלונן על זה, אבל במובן שמדליק נורה אדומה. אז הלכתי הביתה. כמובן שיומיים אחרי סיפרתי לכל העובדים את מה שקרה. שהייתי אצלו בערב שישי, וששכבנו. למה עשיתי את זה, אינני יודעת. ביקשתי שלא יספרו כמובן. זה לא עזר. הם סיפרו. במשך שבוע שלם נסיתי ליצור איתו קשר, ללא כל תגובה. לא טלפונים, לא הודעות, כלום. ואז איזה ערב כשהוא קצת שיכור, הוא התקשר, ואמר שאני דפוקה בראש, שאני ילדה מתוסבכת ושהוא לא מעוניין לשמוע עליי בחיים! ואז שאלתי למה הוא עושה את זה, למה ככה.. ועוד אחרי מה שהיה.. והוא אמר שאני לא אתבכיין, שאני רציתי בדיוק כמוהו, שבאתי אליו במיוחד בשביל זה. ושאני אגיד תודה, כי הוא יכול היה לעשות ממני "כזה סמרטוט" והוא יצא איתי הכי שבסדר בעולם. אז שבוע לא יצרתי קשר, זאת שיחה שהשפיע עליי נורא. זה פגע בי. ואז נסיתי שוב, לדבר איתו.. לטלפונים הוא לא ענה כמובן, אז שלחתי הודעות מתחנפות, חשבתי שמא זה ירכך אותו קצת. טעיתי. שבועיים שלא דיברנו. לא עברתי באיזור העבודה (שכבר התפטרתי בגלל אותו מקרה, אם לא סיפרתי קודם) ואתמול הלכתי. העשירי, צריך לקבל משכורה. כשנכנסתי הוא חייך. ראיתי שהוא שמח לראות אותי. בכל זאת שבועיים נו-טאק. חייכתי קצת, בערך.. רעדתי בטירוף. עליתי למעלה כשאחת העובדות באה אליי נסערת וסיפרה לי, סיפרה לי שהוא אמר לה, שאני לא כזאת תמימה ומתוקה כמו שנראה. שאני ילדה דפוקה. שהוא הבין סוף סוף מזה "השם" הזה שיש עלי.. סיפר לה שאני רציתי, שבאתי בשביל זה. שקרה מה שקרה והוא ביקש ממני ללכת ולא רציתי. והוא ראה שאני לא מבינה בטוב אז פשוט העיף אותי. משהו כזה.. לא יכולתי לשמוע את הדברים האלה. זה היה נורא. הזכיר לי את אותם הבנים הקודמים שהיו, שסיפרתי לו עליהם והוא ידע טוב מאוד.. למה הוא ככה סיפר? אני סיפרתי, כי אני מטומטמת. ויצאתי מספיק מושפלת, למה היה חייב להוסיף? כולם שם מסתכלים עליי בעבודה, באופן כלכך מגעיל! ברחתי משם בבכי, בלי לקחת תמשכורת עדיין, ושלחתי לו אסאמאס.. שמגיע לו למות. שאני שונאת אותו. אחרי עשר דקות חזרתי לשם. "כדי לקחת תמשכורת..". והוא אמר לי, צעק עליי ליד כל העובדים, שעוד הודעה אחת, והוא יעיף לי כזאת סטירה. נעמדתי שם, בלי לדעת מה לומר. אז אמרתי לו שיקשיב שנייה, שאני רוצה שנדבר. הוא לא ענה לי בכלל.. הייתי כלכך מושפלת, כלכך קטנה. וכולם מסתכלים. דמעות ממלאות את עיניי וגרוני חנוק.. וכאילו שלא מספיק, התחילה לעבוד שם מישהי שמאוד לא מחבבת אותי.. אחת כזאת, איך לומר, שהיתה עם אותם דוחים שאני הייתי בעבר. הלכתי משם, הרגשתי נורא. באמת שרציתי למות. זאת היתה התחושה שלי באותו הרגע.. שכאילו לא מספיק שהשם שלי פה הרוס, שלא מספיק המצב שלי, גם הוא עכשיו... שכלכך היה לי נעים לדבר איתו, שכלכך שמחתי לשמוע ממנו ולראות אותו ולעבוד איתו.. למה?!?! למה ג-ם הוא? אז שלחתי שאני מצטערת על הכל.. שסיפרתי שהגזמתי ששיתפתי שפיתיתי.. מצטערת על הכל. אבל שיכבד אותי גם הוא, שלא ידבר עליי יותר.. שהמצב שלי מספיק לא טוב. והוא אמר ככה משהו כזה, שאני מחוקה אצלו. שאני לא אדבר איתו לא אתקשר לא אחשוב לא אשלח לא אשאל. שכלום. אז אמרתי שכבר שבועיים עשיתי כך, עד ששמעתי את כל הזוועות האלו, שמטגנים לי את המוח כבר שעות. והוא אמר לי ככה- דפוקה. כבר חודש לא מדבר עלייך ולא איתך לא יודע מי מזיין לך בשכל. אז אמרתי לו, שיעשה טובה. שאני ביקשתי סליחה על זה, כי לא יצאתי בסדר. ושאני סומכת עליו שהוא ימשיך אותי יפה מאוד. והוספתי לו שהוא הומו. כי ככה,למה שיקרא לי דפוקה.. וההודעה הבאה באמת כבר התחילה להפחיד אותי. הוא רשם לי "יא זונה שרמוטה פה אני חוזר להודעה הראשונה. דחפי תסליחה שלך חתיכת כלבה." הוא בן 20! בחיים לא חשבתי שהוא יגיע לרמה הזאת... לדבר ככה. אז אמרתי לו, שמה נראה לו, טיפש, שהוא בן 20. שיראה איך הוא מתנהג... ואז אמר שאני לא אזיין לו בשכל על התנהגות.. שאני מתנהגת כמו ילדה תינוקית וחולנית. ושפה מסתיימת השיחה. ואז רשמתי.. שנכון, שהצטערת על זה גם, ושמסתיימת השיחה. וזהו. אני מרגישה נורא. כי אני הרסתי. כי כן, אני אמרתי לו שאני רוצה, כי הבטחתי שזה ישאר בנינו. ואני סיפרתי ושיקרתי וצחקתי עליו ככה שהוא לא יודע או שלא היה מושלם.. ובטח הוא שמע את זה גם כן. ולמה? למה עשיתי את זה? ממש לא התכוונתי ): והוא.. למה הוא כלכך לא סלחן? כלכך רע? עד כדי כך הוא שונא? נכון שהתנהגתי נורא. אבל למה עד כדי כך, הוא מתנהג... והן כולן, בעבודה, הבנות, למה לעזאזל הן סיפרו לו?! אחרי הכל, אני מניחה שבאמת לא הייתי צריכה לספר כלום. כך אף אחד לא היה מדבר יודע או שואל.. וכך גם הוא לא היה מגיב ככה, ולא משתף ומספר ומקלל. אני מרגישה נורא!