הסיפור שלי!!!
אז אוקי...זה הסיפור שלי ואני לא יודעת אם תואהבו אותו...כתבתי אותו די על עצמי. "היו הייתה נבואה עתיקה..נבואה שאומרת כי אחת תהייה, הפחות מתאימה מכולם, ןהיא תאחוז בחרב האור, והיא זו אשר תמגר את הרשע ותושיב את הסדר על כנו...והיא האחת, הפחות מיוחדת מכולם, והיא תיכון על הקרב, אשר רק אחד בו ישרוד, והוא יכריע, אם השליטה היא לטוב, או לרע..." "איזה גיבוב של שטויות!" קראתי בעודי זורקת את ירחון המדע שלי מעבר לספה. אה, סליחה, לא הצגתי את עצמי. קוראים לי לי. שם מעצבן, אני יודעת. אני לי, ואני הילדה הפחות או יותר הכי מוזרה שתפגשו. יש לי שער שטני ארוך, שתמיד פזור על העורף שלי בבלגניסטיות איומה. אבל אני אוהבת את השער שלי, הוא פחות או יותר הדבר הכי יפה שיש לי. יש לי עיניים חומות רגילות, ואותן אני לא כל כך אוהבת. תמיד חלמתי על עיניים כחולות עמוקות ומהפנטות, כמו אלה שתמיד יש לנסיכות בכל אותן אגדות של דיסני. יש לי גם אף, שגם בו אני די גאה. כולם אומרים לי שהוא אף מלכותי, ישר כזה, ותקוע בדיוק במקום הנכון, תודה לאל. עד כן החלק הנורמלי בסיפור הזה. מה שאתם באמת צריכים להיזהר ממנו הוא האופי הנורא (כך אומר כל מי שמכיר אותי, כולל אמא שלי)שלי. אני צינית, סקפטית, מוזרה, שונאת בני אדם ומתבודדת, מאחרת סדרתית ושונאת מסגרת ואת כל מה שמאיים על תחושת החופש שלי. ועכשיו אני אפרט למה בדיוק אני מוזרה. (אני לא בדיוק בטוחה שאתם מעוניינים לשמוע אבל יאללה, נלך על זה) א. אני מאמינה בחייזרים. ב. אני מאמינה ברוחות רפאים. ג. אני לא מפחדת למות. כן, מה ששמעתם. אני לא מפחדת ממוות. הייתם צריכים לראות את התגובה של הילדים מהכיתה שלי כשסיפרתי להם שכולנו נמות בסוף, ואין להם מה לדאוג. הם אמרו שהחיים יקרים, אני אמרתי שדלק זה דבר יקר. כזאת אני, שום דבר לא מפחיד אותי (אולי חוץ מילדות קטנות שיוצאות מהטלוויזיה) אפילו לא המוות. הוא מוזמן לבוא ולקחת אותי, אם הוא רוצה, למרות שסביר להניח שאני אעשה לו הרבה צרות, שמה בגהינום. למה גהינןם, אתם שואלים? כי ילדות כמוני לא הולכות לגן עדן. לגן עדן, הולכות הילדות הבלונדיניות החמדות, אלו שתמיד עוזרות לכולם והמורות מתות עליהן. אני לא כזאת, רוב המורים שלי רואים אותי כתלמידה מוכשרת מאוד, חכמה מאוד, אבל בתור אדם ששונא אנשים. והן צודקות. כנראה שזה התחיל כשהייתי בכיתה א'. אתם מכירים את זה שתמיד בכל כיתה, יש את האחד המיוחד הזה שתמיד יורדים לחייו כל המקובלים? נחשו מה? זו הייתי אני. כבר אז, בימי כיתה א' העליזים, פיתחתי מערכת הגנה די מתוחכמת נגד אותם ילדים. כייון שרובם היו טיפשים למדי, או בלתי אינטילגנטים בעליל, ואני הייתי מה שנהוג לכנות 'חכמה להפליא' (המעלה היחידה שיש לי, ואם זאת גם אחד הדברים שפגעו בי הכי הרבה במשך השנים. ילדים לא אוהבים ילדים חכמים) הייתי יורדת עליהם בשנינות. וכשזה לא היה עוזר, הייתי מרביצה להם. הייתי ילדה אלימה מאוד ביימים ההם, ומאוד לא מקובלת. ואז כנראה התפתחה שנאת האנוש שלי. אז זו אני, לי, ילדה בלתי מיוחדת בעליל, וילדה שלא יודעת את כמה היא טועה. המשך יבוא....(אם תרצו) אהבתם? שנאתם? תכתבו תגובות ותגידו לי אם להמשיך!
אז אוקי...זה הסיפור שלי ואני לא יודעת אם תואהבו אותו...כתבתי אותו די על עצמי. "היו הייתה נבואה עתיקה..נבואה שאומרת כי אחת תהייה, הפחות מתאימה מכולם, ןהיא תאחוז בחרב האור, והיא זו אשר תמגר את הרשע ותושיב את הסדר על כנו...והיא האחת, הפחות מיוחדת מכולם, והיא תיכון על הקרב, אשר רק אחד בו ישרוד, והוא יכריע, אם השליטה היא לטוב, או לרע..." "איזה גיבוב של שטויות!" קראתי בעודי זורקת את ירחון המדע שלי מעבר לספה. אה, סליחה, לא הצגתי את עצמי. קוראים לי לי. שם מעצבן, אני יודעת. אני לי, ואני הילדה הפחות או יותר הכי מוזרה שתפגשו. יש לי שער שטני ארוך, שתמיד פזור על העורף שלי בבלגניסטיות איומה. אבל אני אוהבת את השער שלי, הוא פחות או יותר הדבר הכי יפה שיש לי. יש לי עיניים חומות רגילות, ואותן אני לא כל כך אוהבת. תמיד חלמתי על עיניים כחולות עמוקות ומהפנטות, כמו אלה שתמיד יש לנסיכות בכל אותן אגדות של דיסני. יש לי גם אף, שגם בו אני די גאה. כולם אומרים לי שהוא אף מלכותי, ישר כזה, ותקוע בדיוק במקום הנכון, תודה לאל. עד כן החלק הנורמלי בסיפור הזה. מה שאתם באמת צריכים להיזהר ממנו הוא האופי הנורא (כך אומר כל מי שמכיר אותי, כולל אמא שלי)שלי. אני צינית, סקפטית, מוזרה, שונאת בני אדם ומתבודדת, מאחרת סדרתית ושונאת מסגרת ואת כל מה שמאיים על תחושת החופש שלי. ועכשיו אני אפרט למה בדיוק אני מוזרה. (אני לא בדיוק בטוחה שאתם מעוניינים לשמוע אבל יאללה, נלך על זה) א. אני מאמינה בחייזרים. ב. אני מאמינה ברוחות רפאים. ג. אני לא מפחדת למות. כן, מה ששמעתם. אני לא מפחדת ממוות. הייתם צריכים לראות את התגובה של הילדים מהכיתה שלי כשסיפרתי להם שכולנו נמות בסוף, ואין להם מה לדאוג. הם אמרו שהחיים יקרים, אני אמרתי שדלק זה דבר יקר. כזאת אני, שום דבר לא מפחיד אותי (אולי חוץ מילדות קטנות שיוצאות מהטלוויזיה) אפילו לא המוות. הוא מוזמן לבוא ולקחת אותי, אם הוא רוצה, למרות שסביר להניח שאני אעשה לו הרבה צרות, שמה בגהינום. למה גהינןם, אתם שואלים? כי ילדות כמוני לא הולכות לגן עדן. לגן עדן, הולכות הילדות הבלונדיניות החמדות, אלו שתמיד עוזרות לכולם והמורות מתות עליהן. אני לא כזאת, רוב המורים שלי רואים אותי כתלמידה מוכשרת מאוד, חכמה מאוד, אבל בתור אדם ששונא אנשים. והן צודקות. כנראה שזה התחיל כשהייתי בכיתה א'. אתם מכירים את זה שתמיד בכל כיתה, יש את האחד המיוחד הזה שתמיד יורדים לחייו כל המקובלים? נחשו מה? זו הייתי אני. כבר אז, בימי כיתה א' העליזים, פיתחתי מערכת הגנה די מתוחכמת נגד אותם ילדים. כייון שרובם היו טיפשים למדי, או בלתי אינטילגנטים בעליל, ואני הייתי מה שנהוג לכנות 'חכמה להפליא' (המעלה היחידה שיש לי, ואם זאת גם אחד הדברים שפגעו בי הכי הרבה במשך השנים. ילדים לא אוהבים ילדים חכמים) הייתי יורדת עליהם בשנינות. וכשזה לא היה עוזר, הייתי מרביצה להם. הייתי ילדה אלימה מאוד ביימים ההם, ומאוד לא מקובלת. ואז כנראה התפתחה שנאת האנוש שלי. אז זו אני, לי, ילדה בלתי מיוחדת בעליל, וילדה שלא יודעת את כמה היא טועה. המשך יבוא....(אם תרצו) אהבתם? שנאתם? תכתבו תגובות ותגידו לי אם להמשיך!
