nobodys girl
New member
הסיפור שלי..
הנרות כבים עכשיו, אחד אחד, בהפרשים של דקות אחדות. את כולם הדליקו באותו זמן... את כולם הדליקו בשביל אותו אדם, ועכשיו הם כבים, ובעצם נשאר רק אחד, והלהבה שלו רועדת קלות, נוטה לימין, כי בצד שמאל היא עומדת. הלהבה נחלשת, זזה בקצב נשימותיה. שאיפה. נשיפה. שאיפה. הנר כבה. וחושך עכשיו משתלט על החדר, משתלט עליה, וגם הידיעה המודחקת הזאת שאריאל שלה כבה ביחד עם הלהבות משתלטת, הופכת לחזון מוחשי, כי כשהיא תלך עכשיו לחדר שלו הוא לא יהיה שם. הוא כבר לא יהיה שם בכלל. היא התאמצה לראות משהו בחושך הזה שמסביבה, אבל זה היה רק שחור. היא התיישבה על הרצפה והתחילה לבכות, בהתחלה בשקט, בעצבות, אחר כך בהיסטריה ממשית, כי היא ידעה שהוא כבר לא פה. הוא אף פעם לא יהיה פה שוב, לידה, לצידה, אתה. בשבילה. אריאל. "גיל..? את פה?" קול קורא לה באפלה והיא כבר קמה, מתמסרת כל כך מהר למישהו אחר. "אני פה. אני כאן" היא עונה, והקול שלה רועד, והדמעות כבר יבשות, והם כבר מתחבקים, והולכים. עשרות נרות נשמה קטנים עומדים על השולחן, כולם כבו כבר. עשרות נרות נשמה מסמלים את האובדן, ובינתיים גם היא אובדת, בתוך עולם רגשות אפלולי, בתוך סערת עצבות תהומית והיא אפילו לא יודעת. זה ערב חשוך, עברו כבר עשרים וארבע שעות. חושך סמיך, אויר כבד נופל מלמעלה, נושק לאדמה בכבדות, נשימותיה כבדות, צעדיה נמשכים, ארוכים, בקושי סוחבים אותה, הרגלים שלה מטות להישבר, ליפול תחת משקל גופה בתוספת כובד המחשבות המציפות אותה, והכל כך רע לה בתוכה שרק הירח המלא מלמעלה מאיר. רק הוא ובעוד כמה ימים יעלם גם הוא. את כל האהבה, את כל מי שאהבה, את אריאל, היא החזיקה בכף ידה, כמו שמחזיקים מים, הם זולגים לאיטם מבין האצבעות ואז נעלמים ואפילו לא טורחים להשאיר כתם של רטיבות, זהו האובדן, וזה גודלו. עכשיו. גלים עדינים נושקים לחוף, באיטיות, באהבה. ת"א, אמצע הלילה, היא, הוא, החושך והירח הזה מלמעלה שמסתכל. אז הם מתיישבים על החול הרך, והיא מביטה בו בעיניים נוצצות מדמעות, הם עוד לא ממש מכירים, ובכל זאת המילים והסיפור יוצאים מפיה כאילו הוא החבר הכי טוב שלה כבר שנים. היא נשכבת על הבטן, חופרת באצבעותיה בור קטן, אוספת צדפים מתוך החול, נועצת אותם מסביב לשפת הבור, ומדברת. "...ואריאל, אריאל היה כמעט שנה שלמה כולי, כי הוא מה שהעסיק אותי, אתה מבין, ועכשיו זה נגמר, כשהוא הלך... כשהוא מצא לעצמו מישהי אחרת, ואני מרגישה כל כך דפוקה לאהוב אותו עדיין... אתה מבין?" הוא מעביר אצבע בעדינות לאורך הקטע החשוף של גבה. המגע הזה של העור השחום שלו בעורה הלבן מעורר בה צמרמורת נעימה, דמעותיה זולגות אט אט במורד לחייה, לבור הקטן. "בואי" הוא לוחש לה, וקולו הנעים נישא ברוח, הוא מושך אותו בעדינות אליו, היא מניחה את ראשה על ברכו, וכאבה נספג בג'ינס שהוא לובש. "אל תבכי," הוא מבקש "זה עושה לי רע לראות אנשים יפים בוכים", והמשפט הזה, הרכות, הטון, כמעט כמו אריאל. אריאל. ואז הוא מנגב את פניה באיטיות, כשמבקש לשמר את אותו רגע של קירבה, ואף אחד משניהם לא זוכר בכלל, שהם לא מכירים, שהם לא יודעים כלום, שהם נפגשו רק חצי שעה קודם, במקרה. השמש יוצאת עכשיו, זו הזריחה, ישראל, ת"א, עוד קיץ. הפנים שלה כבר יבשות, מחייכות כמעט, והפנים שלו, עם זכר לחיוך אדיש, נוקשה כמעט, זדוני, קרבות לשלה, ידיו בחושך המתבהר, מחפשות אותה, מחפשות קירבה, עוטפות אותה בחיבוק חם, ושפתיו נצמדות אליה בעוד נשיקה, לרגע היא נרתעת בבהלה, ואז היא מתמסרת כולה לתחושה, ומגע לשונו בפיה כבר אינו מוזר, הוא נעים, וזו רק עוד נשיקה, רק עוד בנאדם אחד, מישהו שהיא בכלל לא מכירה, רק שהיום אל מול השמש העולה, ביום קיץ משכר זה נראה מיוחד. אז היא שוקעת לתוכו. וזו כבר הזדמנות אחרת שהם שוב נפגשים, מסיבה אחרת, אבל שוב רק אריאל בראש שלה. רק האהבה הבוערת בה בתוכה אליו נמצאת שם, אבל אריאל, הוי אריאל, הוא, הוא הלך מזמן. וזה החדש, נועם שמו, עומד מולה, נישא במלוא גובהו ופארו למטר שמונים וחמש, עור שזוף, בגוון עמוק של מוקה, עיניים ירוקות, מהסוג שיכול לראות את כל הדברים שאת מנסה להסתיר, שיער חום סמיך מרוח בג'ל בסדר לא מובן. כתפיים רחבות, והיא ניצבת מולו, נבוכה, חוששת, קטנה, מתגמדת ומבקשת להעלם אבל היא עוד שם. הוא מצית בה אש חדשה, שובבות, זו כמעט השמחה שאבדה באותו יום שאריאל אמר, "זה לא אני.. זה גם לא את, זו מישהי אחרת... את חושבת שפספסת משהו?" האחיזה שלה סביב שפורפרת הטלפון התהדקה, האצבעות שלה כבר הפכו לבנות מהלחץ עליהן והיא אמרה לתוכה באותו קול לא בטוח, עצוב וכמעט בוכה: "פספסתי משהו? אני.. לא יודעת" ובתוכה ידעה שהיא מפספסת אותו, שהייתה רוצה להזיק אותו לידה לנצח, והיא לא יכולה. והוא אמר באותו טון אדיש "כי אני, אני לא חושב שאני מפסיד כלום, בסך הכל מה קרה? ניסיתי, הכרתי ילדה חמודה בדרך, את יודעת, הכרתי אותך". היד שלה רעדה, היד שלה כבר כאבה, ובכאב עמוק היא לחשה לו "שיהיה לך רק טוב" וניתקה. ועכשיו פה, הכל עולה בה שוב, כאב ומבוכה, כעס אדיר, והוא מחייך, וזה אותו חיוך מלגלג- מתגרה שהיה לאריאל. חח, אריאל. נועם עמד שם לידה, ליטף אותה בעדינות, סחף אותה למקומות שלא הכירה, ובתוכה האשמה כרסמה, באיטיות. היא ידעה שהפעם מצא מישהו שונה, שהוא לא יפגע בה, שהוא לא רוצה שתוותר על שומדבר בשבילו, וזו הייתה תחושה עילאית. היא אמרה יפה שלום לכל החברות, והם התחילו ללכת על הטיילת, לכיוון הים. עוד אחד מהזוגות המאושרים שמסתובבים שם בשעות הקטנות של הלילה, חולצים נעלים, יושבים כמעט במים, ועדיין בחול, חולקים רגע קסום, אהבה קצרה של קיץ חם. היא הביטה בנועם שלה ששכב שליו על החול, והיא ניסתה להבין שאיך זה שהוא כזה מושלם, ואיך זה שבשביל להיות עם אריאל היא הייתה צריכה להיכנע שוב ושוב, לוותר, לתת... והירח הזה כבר היה חרמש דק, וכבדות שוב התחילה להשתלט עליה, העיניים שלה נעצמו לאט ומבעד לריסים היא עוד ראתה את החיוך הזה של נועם, שהיה כמעט זהה לחיוך של אריאל. היד שלו, שנחה על הבטן שלה בשלווה, שליטפה בחיבה התחילה לטפס למעלה. הנשיקות המתוקות שלו הפכו לפולשניות, מכאיבות, זרות. העיניים שלו רצו לראות יותר מדי. והוא, נועם, רצה מה שאריאל רצה. היא קמה מהחול, והתחילה לרוץ, לרוץ, רק לברוח, רק להתרחק. היא שוב טעתה, שוב התמסרה, שוב ראתה מה שלא היה שם. היא שוב אהבה. וכשהרגליים לא יכלו עוד, היא קרסה בעייפות לתוך זרועותיו של מישהו אחר, חבר ותיק. והיא סיפרה לו הכל והוא אמר לה שהנה, והיא כבר לא אותה ילדה, כי עכשיו היא יודעת המון יותר על הכל. היא מדליקה עוד נר בחדר, עוד נר נשמה, לעוד אהבה קטנה שמתה. לעוד חלום מתוק שהתנפץ לה. ועוד נר אחד, אחרון, לזכר התמימות שלה שאבדה כשהיא הבינה לפתע מה טבעם האמיתי של אנשים. היא נכנסת למיטה, מושכת את השמיכה עד לצוואר ועוצמת עיניים. מרחוק יש נביחה של כלב, ורוח חמה של אמצע יולי נושבת לה בחלון. והיא חושבת, והיא כבר לא מאמינה שיש לנו בעולם הזה אהבה.
הנרות כבים עכשיו, אחד אחד, בהפרשים של דקות אחדות. את כולם הדליקו באותו זמן... את כולם הדליקו בשביל אותו אדם, ועכשיו הם כבים, ובעצם נשאר רק אחד, והלהבה שלו רועדת קלות, נוטה לימין, כי בצד שמאל היא עומדת. הלהבה נחלשת, זזה בקצב נשימותיה. שאיפה. נשיפה. שאיפה. הנר כבה. וחושך עכשיו משתלט על החדר, משתלט עליה, וגם הידיעה המודחקת הזאת שאריאל שלה כבה ביחד עם הלהבות משתלטת, הופכת לחזון מוחשי, כי כשהיא תלך עכשיו לחדר שלו הוא לא יהיה שם. הוא כבר לא יהיה שם בכלל. היא התאמצה לראות משהו בחושך הזה שמסביבה, אבל זה היה רק שחור. היא התיישבה על הרצפה והתחילה לבכות, בהתחלה בשקט, בעצבות, אחר כך בהיסטריה ממשית, כי היא ידעה שהוא כבר לא פה. הוא אף פעם לא יהיה פה שוב, לידה, לצידה, אתה. בשבילה. אריאל. "גיל..? את פה?" קול קורא לה באפלה והיא כבר קמה, מתמסרת כל כך מהר למישהו אחר. "אני פה. אני כאן" היא עונה, והקול שלה רועד, והדמעות כבר יבשות, והם כבר מתחבקים, והולכים. עשרות נרות נשמה קטנים עומדים על השולחן, כולם כבו כבר. עשרות נרות נשמה מסמלים את האובדן, ובינתיים גם היא אובדת, בתוך עולם רגשות אפלולי, בתוך סערת עצבות תהומית והיא אפילו לא יודעת. זה ערב חשוך, עברו כבר עשרים וארבע שעות. חושך סמיך, אויר כבד נופל מלמעלה, נושק לאדמה בכבדות, נשימותיה כבדות, צעדיה נמשכים, ארוכים, בקושי סוחבים אותה, הרגלים שלה מטות להישבר, ליפול תחת משקל גופה בתוספת כובד המחשבות המציפות אותה, והכל כך רע לה בתוכה שרק הירח המלא מלמעלה מאיר. רק הוא ובעוד כמה ימים יעלם גם הוא. את כל האהבה, את כל מי שאהבה, את אריאל, היא החזיקה בכף ידה, כמו שמחזיקים מים, הם זולגים לאיטם מבין האצבעות ואז נעלמים ואפילו לא טורחים להשאיר כתם של רטיבות, זהו האובדן, וזה גודלו. עכשיו. גלים עדינים נושקים לחוף, באיטיות, באהבה. ת"א, אמצע הלילה, היא, הוא, החושך והירח הזה מלמעלה שמסתכל. אז הם מתיישבים על החול הרך, והיא מביטה בו בעיניים נוצצות מדמעות, הם עוד לא ממש מכירים, ובכל זאת המילים והסיפור יוצאים מפיה כאילו הוא החבר הכי טוב שלה כבר שנים. היא נשכבת על הבטן, חופרת באצבעותיה בור קטן, אוספת צדפים מתוך החול, נועצת אותם מסביב לשפת הבור, ומדברת. "...ואריאל, אריאל היה כמעט שנה שלמה כולי, כי הוא מה שהעסיק אותי, אתה מבין, ועכשיו זה נגמר, כשהוא הלך... כשהוא מצא לעצמו מישהי אחרת, ואני מרגישה כל כך דפוקה לאהוב אותו עדיין... אתה מבין?" הוא מעביר אצבע בעדינות לאורך הקטע החשוף של גבה. המגע הזה של העור השחום שלו בעורה הלבן מעורר בה צמרמורת נעימה, דמעותיה זולגות אט אט במורד לחייה, לבור הקטן. "בואי" הוא לוחש לה, וקולו הנעים נישא ברוח, הוא מושך אותו בעדינות אליו, היא מניחה את ראשה על ברכו, וכאבה נספג בג'ינס שהוא לובש. "אל תבכי," הוא מבקש "זה עושה לי רע לראות אנשים יפים בוכים", והמשפט הזה, הרכות, הטון, כמעט כמו אריאל. אריאל. ואז הוא מנגב את פניה באיטיות, כשמבקש לשמר את אותו רגע של קירבה, ואף אחד משניהם לא זוכר בכלל, שהם לא מכירים, שהם לא יודעים כלום, שהם נפגשו רק חצי שעה קודם, במקרה. השמש יוצאת עכשיו, זו הזריחה, ישראל, ת"א, עוד קיץ. הפנים שלה כבר יבשות, מחייכות כמעט, והפנים שלו, עם זכר לחיוך אדיש, נוקשה כמעט, זדוני, קרבות לשלה, ידיו בחושך המתבהר, מחפשות אותה, מחפשות קירבה, עוטפות אותה בחיבוק חם, ושפתיו נצמדות אליה בעוד נשיקה, לרגע היא נרתעת בבהלה, ואז היא מתמסרת כולה לתחושה, ומגע לשונו בפיה כבר אינו מוזר, הוא נעים, וזו רק עוד נשיקה, רק עוד בנאדם אחד, מישהו שהיא בכלל לא מכירה, רק שהיום אל מול השמש העולה, ביום קיץ משכר זה נראה מיוחד. אז היא שוקעת לתוכו. וזו כבר הזדמנות אחרת שהם שוב נפגשים, מסיבה אחרת, אבל שוב רק אריאל בראש שלה. רק האהבה הבוערת בה בתוכה אליו נמצאת שם, אבל אריאל, הוי אריאל, הוא, הוא הלך מזמן. וזה החדש, נועם שמו, עומד מולה, נישא במלוא גובהו ופארו למטר שמונים וחמש, עור שזוף, בגוון עמוק של מוקה, עיניים ירוקות, מהסוג שיכול לראות את כל הדברים שאת מנסה להסתיר, שיער חום סמיך מרוח בג'ל בסדר לא מובן. כתפיים רחבות, והיא ניצבת מולו, נבוכה, חוששת, קטנה, מתגמדת ומבקשת להעלם אבל היא עוד שם. הוא מצית בה אש חדשה, שובבות, זו כמעט השמחה שאבדה באותו יום שאריאל אמר, "זה לא אני.. זה גם לא את, זו מישהי אחרת... את חושבת שפספסת משהו?" האחיזה שלה סביב שפורפרת הטלפון התהדקה, האצבעות שלה כבר הפכו לבנות מהלחץ עליהן והיא אמרה לתוכה באותו קול לא בטוח, עצוב וכמעט בוכה: "פספסתי משהו? אני.. לא יודעת" ובתוכה ידעה שהיא מפספסת אותו, שהייתה רוצה להזיק אותו לידה לנצח, והיא לא יכולה. והוא אמר באותו טון אדיש "כי אני, אני לא חושב שאני מפסיד כלום, בסך הכל מה קרה? ניסיתי, הכרתי ילדה חמודה בדרך, את יודעת, הכרתי אותך". היד שלה רעדה, היד שלה כבר כאבה, ובכאב עמוק היא לחשה לו "שיהיה לך רק טוב" וניתקה. ועכשיו פה, הכל עולה בה שוב, כאב ומבוכה, כעס אדיר, והוא מחייך, וזה אותו חיוך מלגלג- מתגרה שהיה לאריאל. חח, אריאל. נועם עמד שם לידה, ליטף אותה בעדינות, סחף אותה למקומות שלא הכירה, ובתוכה האשמה כרסמה, באיטיות. היא ידעה שהפעם מצא מישהו שונה, שהוא לא יפגע בה, שהוא לא רוצה שתוותר על שומדבר בשבילו, וזו הייתה תחושה עילאית. היא אמרה יפה שלום לכל החברות, והם התחילו ללכת על הטיילת, לכיוון הים. עוד אחד מהזוגות המאושרים שמסתובבים שם בשעות הקטנות של הלילה, חולצים נעלים, יושבים כמעט במים, ועדיין בחול, חולקים רגע קסום, אהבה קצרה של קיץ חם. היא הביטה בנועם שלה ששכב שליו על החול, והיא ניסתה להבין שאיך זה שהוא כזה מושלם, ואיך זה שבשביל להיות עם אריאל היא הייתה צריכה להיכנע שוב ושוב, לוותר, לתת... והירח הזה כבר היה חרמש דק, וכבדות שוב התחילה להשתלט עליה, העיניים שלה נעצמו לאט ומבעד לריסים היא עוד ראתה את החיוך הזה של נועם, שהיה כמעט זהה לחיוך של אריאל. היד שלו, שנחה על הבטן שלה בשלווה, שליטפה בחיבה התחילה לטפס למעלה. הנשיקות המתוקות שלו הפכו לפולשניות, מכאיבות, זרות. העיניים שלו רצו לראות יותר מדי. והוא, נועם, רצה מה שאריאל רצה. היא קמה מהחול, והתחילה לרוץ, לרוץ, רק לברוח, רק להתרחק. היא שוב טעתה, שוב התמסרה, שוב ראתה מה שלא היה שם. היא שוב אהבה. וכשהרגליים לא יכלו עוד, היא קרסה בעייפות לתוך זרועותיו של מישהו אחר, חבר ותיק. והיא סיפרה לו הכל והוא אמר לה שהנה, והיא כבר לא אותה ילדה, כי עכשיו היא יודעת המון יותר על הכל. היא מדליקה עוד נר בחדר, עוד נר נשמה, לעוד אהבה קטנה שמתה. לעוד חלום מתוק שהתנפץ לה. ועוד נר אחד, אחרון, לזכר התמימות שלה שאבדה כשהיא הבינה לפתע מה טבעם האמיתי של אנשים. היא נכנסת למיטה, מושכת את השמיכה עד לצוואר ועוצמת עיניים. מרחוק יש נביחה של כלב, ורוח חמה של אמצע יולי נושבת לה בחלון. והיא חושבת, והיא כבר לא מאמינה שיש לנו בעולם הזה אהבה.
