ילדה אשה26
New member
הסיפור שלי
שלום לכולם! מוזר לי שאני כותבת בפורום הזה אבל קראתי קצת וראיתי המון עצות חמות ומכול הלב וכמובן יחס אדיב אז החלטתי לנסות לספר את הסיפור שלי.
אני בת 26 נשואה שנתיים וביחד עם בעלי עוד מעט 10 שנים. הכרנו כשהייתי בת 17 והוא בן 24 הסיפור דיי ארוך בהתחלה כל המשפחה שלי סירבה לקבל אותו ועשו לנו את המוות והתגברנו על זה בקושי רב אבל תמיד הייתה המון אהבה.
היינו ביחד עד שהגעתי לגיל 21 ונפרדנו כי קצת איבדתי את עצמי בתוך הקשר ופחדתי שאני לא שווה כלום בלעדיו.
נפרדנו לשנה וחצי יצאתי עם גברים אחרים (הוא הראשון שלי) והבנתי שאני רוצה אותו ומחפשת אותו בכול העולם והוא הסכים שנחזור.
עברנו תקופה מאוד קשה עד שהצלחנו להתגבר על הכול והתחתנו וקנינו בית והכול היה מושלם.
תבינו בעלי הוא האדם הכי חכם שאני מכירה ואני תמיד יכולה ללמוד ממנו ולגדול,הוא משקיע בבחיצוניות שלו,הוא אוהב ואדיב ונדיב ותמיד הייתי הדבר הכי חשוב בשבילו ואני כמו מטומטמת לקחתי אותו כמובן מאליו.
לפני שבעה חודשים הוא התחיל להיכנס לסוג של דיכאון ומשבר מאוד עמוק וטוען שהוא אינו מרוצה מהחיים שלו ומה שהוא הספיק עד עכשיו, שעד היום הוא תמיד יזם בזוגיות ואני לא השקעתי ואני מסכימה איתו אבל כנראה רק אחרי שחוטפים סטירת לחי מצלצלת נפחקות העיניים.
ותאמינו לי ששלי נפקחו... אני כל כך אוהבת אותו ומעריצה אותו ומעריכה אותו והוא רק מתרחק יותר ויותר והוא לא יודע אם הוא רוצה להישאר והוא אומר שהסיבה שהוא עוד לא עזב זה כי יש עוד משהו אבל הוא לא בטוח.. הוא שקוע בעצמו ובמשבר הוא אפתי לחלוטין הוא לא נותן לי להתקרב אליו בכלל!!! הלב שלי נשבר ואני מאבדת את אהבת חיי בכול רגע יותר ויותר.. תבינו אחרי שהזרקור הכי מיוחד בעולם מכוון רק עליכם ופתאום אתם מאבדים אותו הכול מאוד שחור..
הוא מסרב לקבל עזרה כי הוא תמיד פותר הכול בעצמו. הוא טוען שהוא חיכה לי שנה וחצי אז לפחות אני יכולה לתת לו קצת זמן אבל אני בוכה כל הזמן ומתענה ורע לי מאוד להיות לצידו ולא לתמוך או לעזור לו ואני כבר לא יודעת מה לעשות..
אני יודעת שזה ארוך ומתנצלת מראש ומודה לכם על כל סוג של תגובה
שלום לכולם! מוזר לי שאני כותבת בפורום הזה אבל קראתי קצת וראיתי המון עצות חמות ומכול הלב וכמובן יחס אדיב אז החלטתי לנסות לספר את הסיפור שלי.
אני בת 26 נשואה שנתיים וביחד עם בעלי עוד מעט 10 שנים. הכרנו כשהייתי בת 17 והוא בן 24 הסיפור דיי ארוך בהתחלה כל המשפחה שלי סירבה לקבל אותו ועשו לנו את המוות והתגברנו על זה בקושי רב אבל תמיד הייתה המון אהבה.
היינו ביחד עד שהגעתי לגיל 21 ונפרדנו כי קצת איבדתי את עצמי בתוך הקשר ופחדתי שאני לא שווה כלום בלעדיו.
נפרדנו לשנה וחצי יצאתי עם גברים אחרים (הוא הראשון שלי) והבנתי שאני רוצה אותו ומחפשת אותו בכול העולם והוא הסכים שנחזור.
עברנו תקופה מאוד קשה עד שהצלחנו להתגבר על הכול והתחתנו וקנינו בית והכול היה מושלם.
תבינו בעלי הוא האדם הכי חכם שאני מכירה ואני תמיד יכולה ללמוד ממנו ולגדול,הוא משקיע בבחיצוניות שלו,הוא אוהב ואדיב ונדיב ותמיד הייתי הדבר הכי חשוב בשבילו ואני כמו מטומטמת לקחתי אותו כמובן מאליו.
לפני שבעה חודשים הוא התחיל להיכנס לסוג של דיכאון ומשבר מאוד עמוק וטוען שהוא אינו מרוצה מהחיים שלו ומה שהוא הספיק עד עכשיו, שעד היום הוא תמיד יזם בזוגיות ואני לא השקעתי ואני מסכימה איתו אבל כנראה רק אחרי שחוטפים סטירת לחי מצלצלת נפחקות העיניים.
ותאמינו לי ששלי נפקחו... אני כל כך אוהבת אותו ומעריצה אותו ומעריכה אותו והוא רק מתרחק יותר ויותר והוא לא יודע אם הוא רוצה להישאר והוא אומר שהסיבה שהוא עוד לא עזב זה כי יש עוד משהו אבל הוא לא בטוח.. הוא שקוע בעצמו ובמשבר הוא אפתי לחלוטין הוא לא נותן לי להתקרב אליו בכלל!!! הלב שלי נשבר ואני מאבדת את אהבת חיי בכול רגע יותר ויותר.. תבינו אחרי שהזרקור הכי מיוחד בעולם מכוון רק עליכם ופתאום אתם מאבדים אותו הכול מאוד שחור..
הוא מסרב לקבל עזרה כי הוא תמיד פותר הכול בעצמו. הוא טוען שהוא חיכה לי שנה וחצי אז לפחות אני יכולה לתת לו קצת זמן אבל אני בוכה כל הזמן ומתענה ורע לי מאוד להיות לצידו ולא לתמוך או לעזור לו ואני כבר לא יודעת מה לעשות..
אני יודעת שזה ארוך ומתנצלת מראש ומודה לכם על כל סוג של תגובה
