המלאך העצוב
New member
הסיפור שלי
גם בדיעבד היה ברור לי שזה יגיע למצב הזה, ובכל זאת אני מוצא את עצמי במצב שאליו לא רציתי להגיע. הכרתי את אישתי לפני שנה וחצי. זו היתה הכרות דרך חברים. נפגשנו - אני זוכר שהיא נראתה טוב בעיני. אבל היה בפגישה הזו משהו מוזר. כל מה שידעתי עליה לפני זה שהיא בת 24, כמעט 10 שנים צעירה ממני, ושהיא בוכרית. אני מחשיב את עצמי לאדם מאוד פתוח. אני מאוד אוהב אנשים ומאוד אוהב לדבר על כל נושא ובעל תחום אופקים רחב. זאת היתה פעם ראשונה שיצאתי לדייט שנתקע. ממש התאמצתי לפתח נושאים. התשובות שלה היו סגורות לכל שאלה ששאלתי ולכל נושא שהעלתי. אולי זה מה שהשאיר אותי? אני באמת לא יודע מה אני עוד עושה שם. אמנם היו רגעים נעימים, אבל בדיעבד, לא הרגשתי לרגע שאני שלם. תמיד הרגשתי שאני סוחב אותה על גבי. הקשר הזה המשיך אבל לא ממש התפתח. מריבות בלי סוף, שיחות סתמיות, חוסר נושאים משותפים אבל בכל זאת נשארתי שם. אני חושב שזה בגלל משבר נפשי שעברתי, הייתי בעיצומו של בניית עסק, תהליך שהיה מאוד קשה. השקעתי כספים רבים ובמקביל עמדתי בפני פיטורים מהעבודה שלי בתור שכיר ופחדתי שאני אצא קרח מ-2 הצדדים. אני חושב שנשארתי כי הייתי צריך משענת ומישהו שיהיה איתי עד כמה שזה גרוע. אחרי 4 חודשים התחיל הלחץ. ההורים שלה ובמיוחד האימא המתערבת שלה (למי שראה את הסרט "חתונה מאוחרת" - זה בדיוק האמא הגרוזינית של ליאור אשכנזי בסרט רק שהיא בוכרית ולא גרוזינית). הלחץ התחיל בזה שאסרו עליה להפגש איתי עד שלא רואים לאן זה מוביל. הקשר התחיל לדעוך אבל יום אחד האחים שלה הגיעו, אמרו לי לבוא איתם ולקחו אותי לאולם לחתום. כמובן שסירבתי אבל שבוע אחרי זה - חתמתי. אני לא מבין איך הפכתי להיות כזה סמרטוט. אולי מהלחץ של ההורים שלי והרצון שלהם שאני אתחתן כבר. אולי חשבתי שאני פוחד ממחויבות והכרחתי את עצמי. ואולי זה בגלל שהלכתי לרב אחד שאמור להיות ידעוני והוא באיזשהי דרך פלא אמר לי את השם שלה ושזו האישה שמתאימה לי. האמינו לי - אל תקשיבו לאף אחד. אף אחד לא יודע יותר טוב מכם מה אתם רוצים! חתמתי, קבעתי תאריך ל-חודשיים קדימה. אני זוכר את הצעת הנישואים שבאה לאחר מכן. זרקתי לה את הטבעת על המיטה ואמרתי לה - "הנה קחי". כשהיא שאלה אם אני לא כורע ברך אמרת לה - אם את רוצה להתחתן אז בבקשה, אם לא אז לכי לעזאזל". איך לא ראיתי כמה זה חולה. אני חייב לספר קצת על עצמי - אני בן 36 היום. שירתתי בצבא ביחידה מובחרת. וויתור עצמי זו תכונה שמאוד רחוקה ממני. סיימתי תואר בהנדסת תכנה וכיום אני בעל עסק בתחום התכנה ועדיין עובד גם בחברת תקשורת כשכיר. רק תחום אחד הוא אכזבה בחיי - הזוגיות. אני זוכר את החודשיים שלפני החתונה. זאת היתה אחת התקופות הקשות ביותר בחיי. הלחץ שיגע אותי, לא תפקדתי העבודה, הרגשתי שאני הולך למשהו שאני לא רוצה. אפילו נסעתי פעם אחת לאולם כדי לבטל. בעל האולם לא היה והפקידה שלו אמרה לי לחזור בעוד שעה אבל אני לא חזרתי. הזמן עבר וזה היה כדור שלג. ככל שהמועד כך היה קשה יותר לבטל. שבועיים לפני החתונה לפני המנהג הבוכרי היא ביקשה לא להפגש, הסכמתי. אלה היו שבועיים זחזרתי בהם לחיים. רציתי להתעורר בבוקר ולהבין שכל זה היה חלום ושאני לא באמת אמור להתחתן עוד שבועיים. לא הייתי מספיק חזק. האירוניה היא שפחדתי שאני מבטל את החתונה בגלל פחד, וכך לא ביטלתי. אני זוכר שכולם אמרו לי שלפני החתונה זו התקופה הכי קשה אבל אני ידעתי שאצלי זה לא זה. שאני לא רוצה להיות שם. שבועיים עברו מהר. אני זוכר שאחי הגיע לקחת אותי עם האוטו המקושט. נסענו לסלון כלות. כשהגענו אני ואחי השמיעו לי מוזיקה וזרקו פרחים - מן טקס של סלון הכלות. אח שלי אמר לי - "אתה תראה איך תתרגש כשתראה אותה". אני זוכר שבשניה שראיתי אותה אמרתי לעצמי בלב -" אוי לא, זאת שוב היא". העברנו בקושי את השעות הבודדות שלפני הטקס. אפילו בצילומים הצלחנו להתווכח. הרגשתי איך חבל התלייה מתהדק ככל שהזמן עובר. אני זוכר שלפני שבירת הכוס הזעתי וחשבתי - "עוד לא מאוחר, אתה יכול לעצור את זה", אבל הרגל ירדה, הכוס נשברה וכולם הגיע לנשק ולחבק. מאותו רגע הייתי שחקן בסרט על עצמי. התפקיד - לשחק את החתן שהתחתן עם בחירת ליבו וזהו היום המאושר בחייו. חיכיתי שזה יגמר. הייתי בגהינום ושם אני עד היום. חיי מין כמעט לא היו, פשוט לא נמשכתי כי הרגשתי שאני לא שייך לשם. חשבתי שאולי אני מאבד את החשק המיני, חשבתי שמשהו לא בסדר איתי. אחרי 3 חודשים קיבלתי מילואים. לפני שיצאתי מהמילואים - שכבנו. זה היה אירוע נדיר שמתרחש פעם עד פעמיים בחודש אצלנו (זוג טרי שנשוי פחות מ-3 חודשים). אחרי שבועיים וחצי של מילואים שבמהלכם דיברנו פעם בכמה ימים בטלפון חזרתי להביתה ולשיגרה. תמיד חשבתי שאין דבר יותר מיוחם מחייל שחוזר הביתה - אבל לא שכבנו מאז. אני זוכר כמה שבועות אחרי זה החלטתי לחתוך. דיברתי עם החבר הכי טוב שלי. אמרתי לו שאני לא יכול יותר. שלא טוב לי. שאני לא נהנה מהעבודה הקשה שלי ולא טוב לי לחזור הביתה. בתקופה הזו בגלל שברחתי כמה שיותר בבית, ביליתי יותר ויותר בעבודה והצלחתי להתקדם בתפקיד ובשכר. היא תמיד אמרה שזה בזכותה... האמת שבאופן אירוני אפשר להגיד שזה נכון. באותו היום החלטתי שאני מסיים את זה. הלכתי ברגל הביתה - מרחק של 10 ק"מ, שעה בהליכה מהירה. בדרך דיברתי עם חבר והגעתי למסקנה שאני חייב לסיים את זה. תוך כדי השיחה היא היתה בממתינה. עניתי ואז זה נפל עלי. היא ביקשה שאני אקנה בדיקת הריון כי היא מאחרת כמעט בחודשיים וחושבת שהיא בהריון. חשבתי שזה לא יכול להיות, יש זוגות שמנסים שנים להכנס להריון. אנחנו שכבנו 4-5 פעמים כל הנישואים האלה ואני גמרתי בחוץ. קניתי 2 ערכות, נכנסתי איתה לשירותים. טבלנו את המקל. הלב דפק במתח - "2 קווים". ניסיתי לדבר איתה על הפלה, התחננתי, ביקשתי, אפילו אמרתי לה שאני לא רוצה לחיות ביחד. היא אמרה שהיא לא תתגרש ואם אני אציק לה היא תעבור לאמא שלה. האמא הזונה שלה כרגיל התערבה וזה לא היה לטובתי. לסיפור הזה אין עדיין סוף. אני עדיין שם, נשאר כי אני לא יודע מה עושים. היא בהריון. איף אפשר לעזוב עכשיו? אני רוצה להתעורר מהחלום הזה. לפעמים אני מטייל בלילה כשהיא במיטה שינה. אני חושב אולי ללכת לייעוץ, אולי להכיר מישהי - אבל הסטאטוס שלי - נשוי וממתין לילד... אם אני רק מעלה את זה כולם תוקפים, הרי אני גבר שאישתו בהריון, אני לא אמור להיות אנוכי, אני אמור לתמוך ולאהוב את אישתי. נשבר לי. אני לא יודע איך הסיפור יסתיים אבל אני יודע שככה זה לא ימשך עוד הרבה.
גם בדיעבד היה ברור לי שזה יגיע למצב הזה, ובכל זאת אני מוצא את עצמי במצב שאליו לא רציתי להגיע. הכרתי את אישתי לפני שנה וחצי. זו היתה הכרות דרך חברים. נפגשנו - אני זוכר שהיא נראתה טוב בעיני. אבל היה בפגישה הזו משהו מוזר. כל מה שידעתי עליה לפני זה שהיא בת 24, כמעט 10 שנים צעירה ממני, ושהיא בוכרית. אני מחשיב את עצמי לאדם מאוד פתוח. אני מאוד אוהב אנשים ומאוד אוהב לדבר על כל נושא ובעל תחום אופקים רחב. זאת היתה פעם ראשונה שיצאתי לדייט שנתקע. ממש התאמצתי לפתח נושאים. התשובות שלה היו סגורות לכל שאלה ששאלתי ולכל נושא שהעלתי. אולי זה מה שהשאיר אותי? אני באמת לא יודע מה אני עוד עושה שם. אמנם היו רגעים נעימים, אבל בדיעבד, לא הרגשתי לרגע שאני שלם. תמיד הרגשתי שאני סוחב אותה על גבי. הקשר הזה המשיך אבל לא ממש התפתח. מריבות בלי סוף, שיחות סתמיות, חוסר נושאים משותפים אבל בכל זאת נשארתי שם. אני חושב שזה בגלל משבר נפשי שעברתי, הייתי בעיצומו של בניית עסק, תהליך שהיה מאוד קשה. השקעתי כספים רבים ובמקביל עמדתי בפני פיטורים מהעבודה שלי בתור שכיר ופחדתי שאני אצא קרח מ-2 הצדדים. אני חושב שנשארתי כי הייתי צריך משענת ומישהו שיהיה איתי עד כמה שזה גרוע. אחרי 4 חודשים התחיל הלחץ. ההורים שלה ובמיוחד האימא המתערבת שלה (למי שראה את הסרט "חתונה מאוחרת" - זה בדיוק האמא הגרוזינית של ליאור אשכנזי בסרט רק שהיא בוכרית ולא גרוזינית). הלחץ התחיל בזה שאסרו עליה להפגש איתי עד שלא רואים לאן זה מוביל. הקשר התחיל לדעוך אבל יום אחד האחים שלה הגיעו, אמרו לי לבוא איתם ולקחו אותי לאולם לחתום. כמובן שסירבתי אבל שבוע אחרי זה - חתמתי. אני לא מבין איך הפכתי להיות כזה סמרטוט. אולי מהלחץ של ההורים שלי והרצון שלהם שאני אתחתן כבר. אולי חשבתי שאני פוחד ממחויבות והכרחתי את עצמי. ואולי זה בגלל שהלכתי לרב אחד שאמור להיות ידעוני והוא באיזשהי דרך פלא אמר לי את השם שלה ושזו האישה שמתאימה לי. האמינו לי - אל תקשיבו לאף אחד. אף אחד לא יודע יותר טוב מכם מה אתם רוצים! חתמתי, קבעתי תאריך ל-חודשיים קדימה. אני זוכר את הצעת הנישואים שבאה לאחר מכן. זרקתי לה את הטבעת על המיטה ואמרתי לה - "הנה קחי". כשהיא שאלה אם אני לא כורע ברך אמרת לה - אם את רוצה להתחתן אז בבקשה, אם לא אז לכי לעזאזל". איך לא ראיתי כמה זה חולה. אני חייב לספר קצת על עצמי - אני בן 36 היום. שירתתי בצבא ביחידה מובחרת. וויתור עצמי זו תכונה שמאוד רחוקה ממני. סיימתי תואר בהנדסת תכנה וכיום אני בעל עסק בתחום התכנה ועדיין עובד גם בחברת תקשורת כשכיר. רק תחום אחד הוא אכזבה בחיי - הזוגיות. אני זוכר את החודשיים שלפני החתונה. זאת היתה אחת התקופות הקשות ביותר בחיי. הלחץ שיגע אותי, לא תפקדתי העבודה, הרגשתי שאני הולך למשהו שאני לא רוצה. אפילו נסעתי פעם אחת לאולם כדי לבטל. בעל האולם לא היה והפקידה שלו אמרה לי לחזור בעוד שעה אבל אני לא חזרתי. הזמן עבר וזה היה כדור שלג. ככל שהמועד כך היה קשה יותר לבטל. שבועיים לפני החתונה לפני המנהג הבוכרי היא ביקשה לא להפגש, הסכמתי. אלה היו שבועיים זחזרתי בהם לחיים. רציתי להתעורר בבוקר ולהבין שכל זה היה חלום ושאני לא באמת אמור להתחתן עוד שבועיים. לא הייתי מספיק חזק. האירוניה היא שפחדתי שאני מבטל את החתונה בגלל פחד, וכך לא ביטלתי. אני זוכר שכולם אמרו לי שלפני החתונה זו התקופה הכי קשה אבל אני ידעתי שאצלי זה לא זה. שאני לא רוצה להיות שם. שבועיים עברו מהר. אני זוכר שאחי הגיע לקחת אותי עם האוטו המקושט. נסענו לסלון כלות. כשהגענו אני ואחי השמיעו לי מוזיקה וזרקו פרחים - מן טקס של סלון הכלות. אח שלי אמר לי - "אתה תראה איך תתרגש כשתראה אותה". אני זוכר שבשניה שראיתי אותה אמרתי לעצמי בלב -" אוי לא, זאת שוב היא". העברנו בקושי את השעות הבודדות שלפני הטקס. אפילו בצילומים הצלחנו להתווכח. הרגשתי איך חבל התלייה מתהדק ככל שהזמן עובר. אני זוכר שלפני שבירת הכוס הזעתי וחשבתי - "עוד לא מאוחר, אתה יכול לעצור את זה", אבל הרגל ירדה, הכוס נשברה וכולם הגיע לנשק ולחבק. מאותו רגע הייתי שחקן בסרט על עצמי. התפקיד - לשחק את החתן שהתחתן עם בחירת ליבו וזהו היום המאושר בחייו. חיכיתי שזה יגמר. הייתי בגהינום ושם אני עד היום. חיי מין כמעט לא היו, פשוט לא נמשכתי כי הרגשתי שאני לא שייך לשם. חשבתי שאולי אני מאבד את החשק המיני, חשבתי שמשהו לא בסדר איתי. אחרי 3 חודשים קיבלתי מילואים. לפני שיצאתי מהמילואים - שכבנו. זה היה אירוע נדיר שמתרחש פעם עד פעמיים בחודש אצלנו (זוג טרי שנשוי פחות מ-3 חודשים). אחרי שבועיים וחצי של מילואים שבמהלכם דיברנו פעם בכמה ימים בטלפון חזרתי להביתה ולשיגרה. תמיד חשבתי שאין דבר יותר מיוחם מחייל שחוזר הביתה - אבל לא שכבנו מאז. אני זוכר כמה שבועות אחרי זה החלטתי לחתוך. דיברתי עם החבר הכי טוב שלי. אמרתי לו שאני לא יכול יותר. שלא טוב לי. שאני לא נהנה מהעבודה הקשה שלי ולא טוב לי לחזור הביתה. בתקופה הזו בגלל שברחתי כמה שיותר בבית, ביליתי יותר ויותר בעבודה והצלחתי להתקדם בתפקיד ובשכר. היא תמיד אמרה שזה בזכותה... האמת שבאופן אירוני אפשר להגיד שזה נכון. באותו היום החלטתי שאני מסיים את זה. הלכתי ברגל הביתה - מרחק של 10 ק"מ, שעה בהליכה מהירה. בדרך דיברתי עם חבר והגעתי למסקנה שאני חייב לסיים את זה. תוך כדי השיחה היא היתה בממתינה. עניתי ואז זה נפל עלי. היא ביקשה שאני אקנה בדיקת הריון כי היא מאחרת כמעט בחודשיים וחושבת שהיא בהריון. חשבתי שזה לא יכול להיות, יש זוגות שמנסים שנים להכנס להריון. אנחנו שכבנו 4-5 פעמים כל הנישואים האלה ואני גמרתי בחוץ. קניתי 2 ערכות, נכנסתי איתה לשירותים. טבלנו את המקל. הלב דפק במתח - "2 קווים". ניסיתי לדבר איתה על הפלה, התחננתי, ביקשתי, אפילו אמרתי לה שאני לא רוצה לחיות ביחד. היא אמרה שהיא לא תתגרש ואם אני אציק לה היא תעבור לאמא שלה. האמא הזונה שלה כרגיל התערבה וזה לא היה לטובתי. לסיפור הזה אין עדיין סוף. אני עדיין שם, נשאר כי אני לא יודע מה עושים. היא בהריון. איף אפשר לעזוב עכשיו? אני רוצה להתעורר מהחלום הזה. לפעמים אני מטייל בלילה כשהיא במיטה שינה. אני חושב אולי ללכת לייעוץ, אולי להכיר מישהי - אבל הסטאטוס שלי - נשוי וממתין לילד... אם אני רק מעלה את זה כולם תוקפים, הרי אני גבר שאישתו בהריון, אני לא אמור להיות אנוכי, אני אמור לתמוך ולאהוב את אישתי. נשבר לי. אני לא יודע איך הסיפור יסתיים אבל אני יודע שככה זה לא ימשך עוד הרבה.
