הסיפור שלי

[after the rage]

הסיפור שלי

אני עדיין נערה.אח שלי נהרג לפני שנתיים. אני לא יודעת איך לתאר את הרגשות שלי..אני אפילו לא בטוחה למה אני כותבת כאן.אולי אני רק מחפשת מקום שיש בו אנשים שיזדהו איתי.עם הכאב שלי. תאונת דרכים.זה מה שהרג אותו.הוא היה בצבא. אני עדיין מחפשת תשובות. רק לפני יומיים חגגנו לו יום הולדת..איזה מוזר זה היה. כל פעם זה חזר אליי כמו במכה..שהוא איננו עוד..שהוא מת. אני מתעקשת להכניס לעצמי את זה לראש..אבל הוא לא מוכן לקבל את זה..הלב,הוא מסרב להבין ולהשלים עם זה. אני מניחה שזמן יעזור..לא ירפא..אבל יטיב עימי. לפעמים נמאס לי ואני רוצה שהוא יחזור.רק נותר לי להגיד תודה על שזכיתי להכיר אותו...

 

[shlish2004]

שלום לך נערה

טוב מאוד שאת כותבת, ומשתפת, ואני בטוח שכאן אנשים זבינו את הכאב שאת חווה. כתבת שאינך יודעת לתאר את רגשותייך ומיד אחר כך תיארת אותן טוב מאוד, ורובנו עוברים את אותו תהליך. גם אני איבדתי את אחותי לפני כשנתיים וחצי בתאונת דרכים ועדיין מחפש תשובות. שתהיה לך שבת שלום עמית

 

[shlish2004]

דבר נוסף

שכחתי לומר לך כי את מוזמנת בכל פעם שקצת רע לך, את מרגישה צורך לשתף או סתם לפרוק כאב את מוזמנת לכאן. אני בטוח שתמצאי כאן כתף חזקה להשען עליה, זרועות שיחבקו אותך והרבה לבבות חמים שיבינו לליבך. עמית

 

[שבע22]

גם אני הייתי נערה....

הי נערה, גם אני לפני שנתיים וחצי הייתי נערה שאיבדה את אחיה לפני שנתיים וחצי.... (בחישוב פשוט עברו להן חמש שנים). נערה, אני יכולה לומר לך מנסיוני שהשנתיים-שלוש שנים הראשונות הן אכן כמעט בלתי אפשריות. ייסורים של גוף ונפש של ממש. חוסר אונים וכאב כל כך חזק. אני לא יודעת אם את מזדהה, אבל כשלי אמרו בחודשים הראשונים שהזמן ירפא או אפילו שיקל, ממש לא נתעודדתי. לא רציתי להאמין בשום אופן שיש אפשרות שהחיסרון של אחי לא יהיה חריף ומוחשי כמו באותם ימים. פחדתי להשתחרר מהכאב הזה מתוך התחושה שפרידה מהכאב כמוה כהשלמה עם הפרידה ממנו. בראיה יותר מורחבת, היום, אני יכולה לומר לך, בעזרת הרבה כוח מאלוהים, דברים נראים קצת אחרת. את נערה וודאי תשתני ותעברי עוד הפוכות לא קטנות בחייך,עוד תראי שהחיים יכולים להאיר לך פנים בכל כך הרבה נקודות. הפצע הזה שאת נושאת בתוכך הוא בעיניי, (כמה מוזר שזה נשמע) הוא גם זכות מאד גדולה. יש בך, גם אם לא בחרת בזה (כי אף אחד לא שואל אותנו בעולם הזה), את היכולת להבין רובדים עמוקים יותר של הנפש הרבה יותר מרוב האנשים, להכיר בחשיבות העצומה של המשפחה ובחשיבותו האמיתית של מיצוי הרגע. היום חמש שנים אחרי אני לא הולכת לישון וקמה כאחות שכולה, כפי שהייתי עד לפני כשנתיים..... אני הולכת לישון כשבע הבחורה המבולבלת/המצחיקה/העצובה/האבודה/השמחה/המאוהבת כל יום ומה שהוא מביא איתו. אבל בכל אחת מהשבע האלו יש כל כך הרבה יותר מאותה שבע שהלכה לישון באותן שנים לפני התאונה. (ושוב אני אומרת, זה לא שאחי היה קורבן ראוי לכך שאהיה יותר מלאה... איש לא שאל אותי אם אני מוכנה להקריב אותו לשם כך, ואלוהים עדי שהייתי עושה כמעט כל דבר על מנת שישוב). והתחושות המבלבלות והכאב הזה שעליהם כתבת מגיעים לעיתים הרבה יותר נדירות.... וזה למעשה בעיניי רגעים של חסד ממש, בהם ישנה איזושהי הפוגה מהתנועה הטבעית והזורמת של החיים ומהמירוץ שלנו בעיסוקים שלנו ויש מיקוד מאוד חד בתחושת החיסרון והגעגוע שבאמת לא נמחק לגמרי לעולם, אלא יושב בחלק אחורי יותר של הראש ומקבל את המקום הראוי לו. אני מקווה שאני לא נשמעת תלושה מדי, אני באמת מאמינה שאירוע כזה יכול לפתוח הרבה דלתות לקשרי משפחה טובים יותר, לקבלה והכרה עצמית אמיתית ויכולת לראות את החיים והמציאות בפרספקטיבה קצת אחרת. אני שולחת לך מכאן הרבה אור, ושאלוהים יתן לך ולמשפחה שלך כח להתמודד, ומתפללת שתהיה לך מכאן הרבה הרבה שמחה ונחת.

 

[ברני8]

אני כותבת לך אחות לאחות

לי יש ניסיון של 35 שנים. הניסיון הוא מאד קשה. להיות מעשיים: אם אתם משפחה שכולה של משרד הביטחון, תפני אליהם ובקשי קבוצת תמיכה או פסוכולוג. חבל על הזמן. זו הדרך היחידה להתמודד. מניסיוני, כל יום שאת מחכה זה רק מסבך את הענינים. את לא תהי אחרת, ולא תשכחי את אחיך. את פשוט לומדת ללמוד עם האבל והאסון. זה כל הסיפור. כל החיים לפניך, ואת צריכה להתמודד ולצאת לחיים. אגב, שלב האבל הוא ארבע שנים והחכמה לעבור אותם נכון תוך בניה ולא תוך נסיגה. אם את לא שייכת למשרד הבטחון, אפשר עזרה זו לקבל מביטוח לאומי או בעיריה, גם אצלם יש שירות למשפחה, כך קוראים לזה והם טובים מאד. מניסיון.