הסיפור שלי ../images/Emo39.gif
(סליחה על האורך). מעניין אם מישהו יוכל להזדהות... כל חיי הגדרתי את עצמי כ"דתיה לאומית" - בני-עקיבא, ממלכתי דתי ובהמשך תיכון דתי ואפילו צבא במסגרת חצי דתית. כמובן שמדי פעם עלו שאלות אבל סך הכל האנשים (ולמען האמת כמעט תמיד נשים) שביליתי איתם את רוב הזמן היו בדיוק כמוני - מחמירים יותר או פחות ופועלים בעיקר כי כך הם הורגלו. וגם אני האמנתי שזו דרכי בחיים, אף פעם לא חסמו בפני את העולם החילוני אבל הוא לא ממש קסם לי. איתרע מזלי ולא ניצבתי בפני דילמות רציניות. עשיתי את המינימום הדרוש להגדרה של דתיה, כי ככה למדתי מהבית - שבת, כשרות, חגים ו...זהו. אף פעם לא עניין אותי להעמיק ולחקור בדת, דברי תורה ודרשות נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשניה. לא הרגיזו אבל גם לא עניינו במיוחד. לימודי הקודש בשבילי היו עוד משהו שצריך לקבל, לא מלהיב יותר מהיסטוריה של ימי-הביניים אבל גם לא נורא. השאלות אצלי היו בעיקר בתחומים שבהם הגבול לא ברור - מכנסיים, שמירת נגיעה וכו'. באופן טבעי הלכתי תמיד לקולא, כי זה היה הקו הרגיל של הבית ושל המוסדות השונים שהתחנכתי בהם. מטבעי, אין לי אופי מרדני, ההתנהגות שלי השתלבה מצוין עם המשפחה וגם עם העולם שבחוץ, כאמור דילמות אמיתיות לא ממש היו והחיים זרמו. והנה, נכנסתי למסגרת חדשה, חילונית ברובה. יש אומנם לא מעט דתיים, אבל אני מוצאת את עצמי 99 אחוז מהזמן מסתובבת רק עם החבר'ה החילונים, כשאני מרגישה שעם הדתיים כמעט אין לי על מה לדבר. כשעולים נושאים יהודיים ודתיים אני מיד מתקפלת כי כמובן שמצפים ממני לייצג את העמדה הדתית, אבל למען האמת בדרך כלל אני מזדהה הרבה יותר עם הצד השני. ואם עד עכשיו יכולתי להישאר כזאת "פרווה" ולהשתלב במה שקורה, מרחב התימרון שלי עכשיו הולך ומצטמצם. השאלות עכשיו הן יומיומיות ואי אפשר להתחמק מהן. כל פעולה הכי קטנה שלי היא בחירה לכאן או לכאן. מצד אחד ברור לי שמבחינת תפיסת העולם והיומיום אורח החיים שלי חילוני לגמרי. ההבדל היחיד הוא אולי לעניין השבת והכשרות. הקשר שלי עם החברה הדתית מועט מאוד ורע מאוד, הזכרונות שלי בכל מה שקשור לבני-עקיבא ולחינוך הדתי שליליים, ובפעמים שאני משתתפת באיזושהי פעילות דתית (בית כנסת, מפגש של חבר'ה דתיים) התחושה העיקרית שלי היא ניכור. ובעניין האמונה? לא חושבת שאי פעם באמת האמנתי, אולי רק בכוח עליון כלשהו, אך לא בכל תילי ההלכות. אין לי ספק שהתרבות והספרות היהודית מפוארת ומרשימה אך למען האמת העניין שלי בה מועט מאוד ואחרי התיכון כמעט ולא פתחתי ספר יהודי. מה הבעיה, אתם שואלים? לכאורה התשובה ברורה... אבל בהנחה שהגעתי לפורום הנכון, אתם בטח יודעים כמה זה קשה. במקרה שלי אומנם לא מדובר על שינוי קיצוני של ממש, סך הכל אני באה ממשפחה ומחברה פתוחה מאוד. ובכל זאת - לעשות את הצעד משמעו להיכנס להגדרה, ובעצם להיכנס לעולם שאני עוד לא ממש מכירה - ובעיקר, התמודדות לא פשוטה עם המשפחה, אליה אני קשורה מאוד (גם פיזית, אני גרה בבית
. אני מרגישה כאילו אני משקרת לעצמי, מצד אחד הולכת למסיבות ומצד שני מתלבשת צנוע, מצד אחד מסתובבת רק עם חילונים ומצד שני לא חושבת אפילו להדליק אור בשבת. ובכלל לא התחלנו לדבר על הנושא הסבוך של בחורים
אולי תוכלו לתת לי עצות או רעיונות מהניסיון האישי שלכם? גם ביקורת תתקבל בברכה, למרות שנראה לי שעידוד יעזור יותר... תודה למי שקרא הכל
(סליחה על האורך). מעניין אם מישהו יוכל להזדהות... כל חיי הגדרתי את עצמי כ"דתיה לאומית" - בני-עקיבא, ממלכתי דתי ובהמשך תיכון דתי ואפילו צבא במסגרת חצי דתית. כמובן שמדי פעם עלו שאלות אבל סך הכל האנשים (ולמען האמת כמעט תמיד נשים) שביליתי איתם את רוב הזמן היו בדיוק כמוני - מחמירים יותר או פחות ופועלים בעיקר כי כך הם הורגלו. וגם אני האמנתי שזו דרכי בחיים, אף פעם לא חסמו בפני את העולם החילוני אבל הוא לא ממש קסם לי. איתרע מזלי ולא ניצבתי בפני דילמות רציניות. עשיתי את המינימום הדרוש להגדרה של דתיה, כי ככה למדתי מהבית - שבת, כשרות, חגים ו...זהו. אף פעם לא עניין אותי להעמיק ולחקור בדת, דברי תורה ודרשות נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשניה. לא הרגיזו אבל גם לא עניינו במיוחד. לימודי הקודש בשבילי היו עוד משהו שצריך לקבל, לא מלהיב יותר מהיסטוריה של ימי-הביניים אבל גם לא נורא. השאלות אצלי היו בעיקר בתחומים שבהם הגבול לא ברור - מכנסיים, שמירת נגיעה וכו'. באופן טבעי הלכתי תמיד לקולא, כי זה היה הקו הרגיל של הבית ושל המוסדות השונים שהתחנכתי בהם. מטבעי, אין לי אופי מרדני, ההתנהגות שלי השתלבה מצוין עם המשפחה וגם עם העולם שבחוץ, כאמור דילמות אמיתיות לא ממש היו והחיים זרמו. והנה, נכנסתי למסגרת חדשה, חילונית ברובה. יש אומנם לא מעט דתיים, אבל אני מוצאת את עצמי 99 אחוז מהזמן מסתובבת רק עם החבר'ה החילונים, כשאני מרגישה שעם הדתיים כמעט אין לי על מה לדבר. כשעולים נושאים יהודיים ודתיים אני מיד מתקפלת כי כמובן שמצפים ממני לייצג את העמדה הדתית, אבל למען האמת בדרך כלל אני מזדהה הרבה יותר עם הצד השני. ואם עד עכשיו יכולתי להישאר כזאת "פרווה" ולהשתלב במה שקורה, מרחב התימרון שלי עכשיו הולך ומצטמצם. השאלות עכשיו הן יומיומיות ואי אפשר להתחמק מהן. כל פעולה הכי קטנה שלי היא בחירה לכאן או לכאן. מצד אחד ברור לי שמבחינת תפיסת העולם והיומיום אורח החיים שלי חילוני לגמרי. ההבדל היחיד הוא אולי לעניין השבת והכשרות. הקשר שלי עם החברה הדתית מועט מאוד ורע מאוד, הזכרונות שלי בכל מה שקשור לבני-עקיבא ולחינוך הדתי שליליים, ובפעמים שאני משתתפת באיזושהי פעילות דתית (בית כנסת, מפגש של חבר'ה דתיים) התחושה העיקרית שלי היא ניכור. ובעניין האמונה? לא חושבת שאי פעם באמת האמנתי, אולי רק בכוח עליון כלשהו, אך לא בכל תילי ההלכות. אין לי ספק שהתרבות והספרות היהודית מפוארת ומרשימה אך למען האמת העניין שלי בה מועט מאוד ואחרי התיכון כמעט ולא פתחתי ספר יהודי. מה הבעיה, אתם שואלים? לכאורה התשובה ברורה... אבל בהנחה שהגעתי לפורום הנכון, אתם בטח יודעים כמה זה קשה. במקרה שלי אומנם לא מדובר על שינוי קיצוני של ממש, סך הכל אני באה ממשפחה ומחברה פתוחה מאוד. ובכל זאת - לעשות את הצעד משמעו להיכנס להגדרה, ובעצם להיכנס לעולם שאני עוד לא ממש מכירה - ובעיקר, התמודדות לא פשוטה עם המשפחה, אליה אני קשורה מאוד (גם פיזית, אני גרה בבית
. אני מרגישה כאילו אני משקרת לעצמי, מצד אחד הולכת למסיבות ומצד שני מתלבשת צנוע, מצד אחד מסתובבת רק עם חילונים ומצד שני לא חושבת אפילו להדליק אור בשבת. ובכלל לא התחלנו לדבר על הנושא הסבוך של בחורים
