הסיפור שלי בקצרה.
ניסיתי לתמצת כמה שאפשר. בתחילת השנה הגעתי לגיל 28. עדיין גר עם ההורים, כמעט אין לי חברים שאני נפגש איתם באופן קבוע. לא בת זוג ואני גם לא ממש ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים. השתחררתי מהצבא לפני 6 שנים ומאז עבדתי בכמה עבודות סתמיות והתחלתי ללמוד במספר מקומות שעזבתי תוך זמן קצר. את הזמן הפנוי שלי העברתי בישיבה סתמית מול המחשב. באופן כללי הייתי בנאדם מריר שמתמקד על השלילי בכל דבר, שופט את עצמו ואחרים, לוקח כל דבר באופן אישי. לפני מספר חודשים החלטתי לשים סוף להתדרדרות הזאת. להיות כנה לגמרי עם עצמי ולעשות שינויים בחיים שלי. מצאתי כל מיני מאמרים על שיפור עצמי. ומשם פשוט המשכתי לקרוא עוד ועוד. לא קראתי כל החיים שלי כמויות כמו שקראתי בחודשים האחרונים. אני מרגיש שיצאתי למסע חיפוש עצמי. קראתי המון תיאוריות של הצבת מטרות, התמדה, זן, בטחון עצמי, דינמיקה חברתית, NLP, קואצינג וזה רק ממשיך. התחלתי לנתח את עצמי ולנסות להבין מה ההתנהגויות והאמונות המגבילות שהביאו אותי למצבי. אפילו הלכתי לכל מיני מקומות שהייתי בהם בילדותי וניסיתי להעלות זכרונות. הבנתי שלא יצא לי לפתח כישורים חברתיים. הדבר הכי חשוב שהבנתי זה שכנראה ספגתי כל מיני אמונות מגבילות/התנהגויות והשפעות מההורים(בעיקר מאמא שלי). אמא שלי תמיד משווה הכל לאנשים אחרים. וככה כל דבר שהייתי עושה הדיבור העצמי שלי היה מגביל אותי בפחד ומחשבות מטרידות של "מה יחשבו עלי". זה ממש גרם לי לפחדים ובעיות בליצור קשרים עם אנשים חדשים. היה לוקח לי שעה להסתדר לפני שאני יוצא מהבית, לא הייתי מסוגל להסתכל לאנשים בעיניים. בעיה נוספת זה העובדה שהיא אף לא הייתה מסוגלת לתת לי לעשות מה שבאמת רציתי. בלי לראות את השלילי בזה ובלי להגיד לי כל הזמן מה עדיף לי לעשות. היו לי בעיות של ריכוז ובאופן כללי הייתי במצב של בילבול ורגשות רעים תמידיים. בלי להיות מודע לזה, הייתי מושפע מכל ה"עצות האלה". אפילו כשניסיתי לפתח כל מיני תחביבים שעניינו אותי. התחילו להגיד לי "זה מוזר שאתה עושה את זה, זה לא מתאים לך" כשהתחלתי את כל השינוי הזה לפני כמה חודשים. אחד הדברים שעשיתי זה לעבוד על הקול שלי, כי דיברתי בקול חלש וטון עייף משהו. שיפרתי את הטון שלי לקול הרבה יותר עמוק. גם על זה אמא שלי התחילה להגיד לי "למה אתה מדבר ככה, זה לא הקול שלך". ההורים התייחסו אלי כאילו אני עדיין ילד. כל השיחות שלנו בשנים האחרונות היו באותה התבנית. אמא שלי אומרתי לי שהיא מכירה אותי. מנסה לדבר איתי ולהסביר שהיא רוצה בטובתי שזה מציק שאני עדיין לא סיימתי תואר, לא מצאתי עבודה, לא מצאתי בת זוג. אני מצידי תמיד טענתי שהיא לא מכירה אותי בכלל. האשמתי את עצמי, את ההורים ואת כל העולם בבעיות שלי. אני מרגיש שכל ההחלטות האלה שעשיתי בשנים האחרונות בכלל לא היו החלטות שלי. יצרתי לעצמי זהות מכל מיני תוויות שהדביקו עלי,התנהגויות ואמונות מגבילות שלא הועילו לי. היום אני יודע שלהרבה אנשים יש את הבעיות שציינתי. לא הייתי מודע בכלל לעובדה שרוב האנשים שהצליחו להגשים את הרצונות שלהם נכשלו הרבה פעמים בדרך. עכשיו אני כל יום מזכיר לעצמי שלא אכפת לי מה חושבים עלי. הכי חשוב לי מה אני חושב על עצמי ולעשות מה שאני באמת רוצה. היום אני מרגיש שכמעט הפסקתי לשפוט את עצמי והתחלתי לקבל,להעריך ולהבין את עצמי. ובאותו הזמן אני פתוח לשפר את עצמי ולגדול. אני משתדל להחליף שיפוטיות בהבנה. התפיסת עולם שלי רחבה פי כמה וכמה ממה שהיא הייתה לפני כמה חודשים. אמנם עדיין הבעיה הכי גדולה שלי זה להתחיל לפעול בעקביות וליישם את כל הרצונות שלי. אני עדיין צריך לפתח את שריר העקביות וקבלת ההחלטות שלי. היכולת ריכוז שלי השתפרה. אני כבר רואה שינויים בדרך האינטרקציה שלי עם אנשים. כרגע כבר אין לי שום בעיה להסתכל לאנשים בעיניים. אני מרגיש מין תחושת רוגע שאף פעם לא הרגשתי כשאני מסתובב במקומות הומי אדם. אני מוצא את עצמי מסוגל לדבר סתם ככה עם אנשים זרים כי אני לא מגביל את עצמי "במה יחשבו, מה להגיד". היום אני יודע שיש עוד הרבה אנשים שמסתובבים עם מחשבות של "מה יחשבו עלי". פתאום אני מסוגל לדבר עם נשים. אני כמעט ולא מרגיש את רוב הרגשות הרעים שניטרלו אותי מלפעול. הכי חשוב התחלתי להבחין בחיובי בדברים שקורים לי. אני רואה כל מיני אפשרויות שלא ראיתי מקודם. הבנתי שאני מסוגל לנווט את החיים שלי לאן שארצה. בכל פעם שאני יותר מתחבר לעצמי אני מרגיש רצונות ויכולות חדשים, זה גורם לי להרגיש יותר אמיתי. בכלל בכל יום שעובר אני יותר ויותר מאמין שלאנשים יש פוטנציאל אדיר שהם לא מנצלים. כרגע אני מחפש עבודה אבל אני לא נלחץ מזה. החלטתי לעבור דירה בעוד מספר חודשים. אמא שלי עדיין ממשיכה עם הניסיונות שיחה האלה. אני משתדל לקבל את זה ולא להתעצבן כי עכשיו אני מודע לכל הדפוסים האלה. עכשיו אני מבין שהכל בא מדאגה והכוונה של ההתנהגות שלה הייתה לגרום לי לצאת מהפאסיביות שלי. אבל התוכן נאמר דרך התפיסת עולם המאוד מסויימת שלה ולא עזר לי. בשיחה האחרונה היא התחילה להגיד שאני כל הזמן עצבני, שלילי ובדכאון. אני יודע שזה כבר לא נכון ורוב הפעמים שבאמת הייתי ככה זה הרבה בגלל שהיא כל הזמן אמרה לי את זה. וזה גרם אצלי לרגש הזה. אתם יודעים מה לרגע היא הצליחה להדביק לי את הרגש הרע הזה ולגרום לי להתעצבן. אבל אחרי כמה שניות נהייתי מודע שזה מה שקרה וגרמתי לרגש לעבור. הבעיה שלי כרגע היא שכל השיחות האלה לא עוזרות לי בלהתרגל לדפוסי מחשבה חדשים. אני לא יודע איך להעביר את ההבנות שלי בלי לפגוע. כי כל פעם שניסיתי היא ישר נעלבת. אז אני פשוט אומר שלא בא לי לדבר על זה. ושמעכשיו אני לא צריך שום עצות עד שאני סוף סוף יעבור לגור לבד. אשמח לנקודות מבט נוספות על העניין, תובנות, עצות. תודה אני מעריך את זה.
ניסיתי לתמצת כמה שאפשר. בתחילת השנה הגעתי לגיל 28. עדיין גר עם ההורים, כמעט אין לי חברים שאני נפגש איתם באופן קבוע. לא בת זוג ואני גם לא ממש ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים. השתחררתי מהצבא לפני 6 שנים ומאז עבדתי בכמה עבודות סתמיות והתחלתי ללמוד במספר מקומות שעזבתי תוך זמן קצר. את הזמן הפנוי שלי העברתי בישיבה סתמית מול המחשב. באופן כללי הייתי בנאדם מריר שמתמקד על השלילי בכל דבר, שופט את עצמו ואחרים, לוקח כל דבר באופן אישי. לפני מספר חודשים החלטתי לשים סוף להתדרדרות הזאת. להיות כנה לגמרי עם עצמי ולעשות שינויים בחיים שלי. מצאתי כל מיני מאמרים על שיפור עצמי. ומשם פשוט המשכתי לקרוא עוד ועוד. לא קראתי כל החיים שלי כמויות כמו שקראתי בחודשים האחרונים. אני מרגיש שיצאתי למסע חיפוש עצמי. קראתי המון תיאוריות של הצבת מטרות, התמדה, זן, בטחון עצמי, דינמיקה חברתית, NLP, קואצינג וזה רק ממשיך. התחלתי לנתח את עצמי ולנסות להבין מה ההתנהגויות והאמונות המגבילות שהביאו אותי למצבי. אפילו הלכתי לכל מיני מקומות שהייתי בהם בילדותי וניסיתי להעלות זכרונות. הבנתי שלא יצא לי לפתח כישורים חברתיים. הדבר הכי חשוב שהבנתי זה שכנראה ספגתי כל מיני אמונות מגבילות/התנהגויות והשפעות מההורים(בעיקר מאמא שלי). אמא שלי תמיד משווה הכל לאנשים אחרים. וככה כל דבר שהייתי עושה הדיבור העצמי שלי היה מגביל אותי בפחד ומחשבות מטרידות של "מה יחשבו עלי". זה ממש גרם לי לפחדים ובעיות בליצור קשרים עם אנשים חדשים. היה לוקח לי שעה להסתדר לפני שאני יוצא מהבית, לא הייתי מסוגל להסתכל לאנשים בעיניים. בעיה נוספת זה העובדה שהיא אף לא הייתה מסוגלת לתת לי לעשות מה שבאמת רציתי. בלי לראות את השלילי בזה ובלי להגיד לי כל הזמן מה עדיף לי לעשות. היו לי בעיות של ריכוז ובאופן כללי הייתי במצב של בילבול ורגשות רעים תמידיים. בלי להיות מודע לזה, הייתי מושפע מכל ה"עצות האלה". אפילו כשניסיתי לפתח כל מיני תחביבים שעניינו אותי. התחילו להגיד לי "זה מוזר שאתה עושה את זה, זה לא מתאים לך" כשהתחלתי את כל השינוי הזה לפני כמה חודשים. אחד הדברים שעשיתי זה לעבוד על הקול שלי, כי דיברתי בקול חלש וטון עייף משהו. שיפרתי את הטון שלי לקול הרבה יותר עמוק. גם על זה אמא שלי התחילה להגיד לי "למה אתה מדבר ככה, זה לא הקול שלך". ההורים התייחסו אלי כאילו אני עדיין ילד. כל השיחות שלנו בשנים האחרונות היו באותה התבנית. אמא שלי אומרתי לי שהיא מכירה אותי. מנסה לדבר איתי ולהסביר שהיא רוצה בטובתי שזה מציק שאני עדיין לא סיימתי תואר, לא מצאתי עבודה, לא מצאתי בת זוג. אני מצידי תמיד טענתי שהיא לא מכירה אותי בכלל. האשמתי את עצמי, את ההורים ואת כל העולם בבעיות שלי. אני מרגיש שכל ההחלטות האלה שעשיתי בשנים האחרונות בכלל לא היו החלטות שלי. יצרתי לעצמי זהות מכל מיני תוויות שהדביקו עלי,התנהגויות ואמונות מגבילות שלא הועילו לי. היום אני יודע שלהרבה אנשים יש את הבעיות שציינתי. לא הייתי מודע בכלל לעובדה שרוב האנשים שהצליחו להגשים את הרצונות שלהם נכשלו הרבה פעמים בדרך. עכשיו אני כל יום מזכיר לעצמי שלא אכפת לי מה חושבים עלי. הכי חשוב לי מה אני חושב על עצמי ולעשות מה שאני באמת רוצה. היום אני מרגיש שכמעט הפסקתי לשפוט את עצמי והתחלתי לקבל,להעריך ולהבין את עצמי. ובאותו הזמן אני פתוח לשפר את עצמי ולגדול. אני משתדל להחליף שיפוטיות בהבנה. התפיסת עולם שלי רחבה פי כמה וכמה ממה שהיא הייתה לפני כמה חודשים. אמנם עדיין הבעיה הכי גדולה שלי זה להתחיל לפעול בעקביות וליישם את כל הרצונות שלי. אני עדיין צריך לפתח את שריר העקביות וקבלת ההחלטות שלי. היכולת ריכוז שלי השתפרה. אני כבר רואה שינויים בדרך האינטרקציה שלי עם אנשים. כרגע כבר אין לי שום בעיה להסתכל לאנשים בעיניים. אני מרגיש מין תחושת רוגע שאף פעם לא הרגשתי כשאני מסתובב במקומות הומי אדם. אני מוצא את עצמי מסוגל לדבר סתם ככה עם אנשים זרים כי אני לא מגביל את עצמי "במה יחשבו, מה להגיד". היום אני יודע שיש עוד הרבה אנשים שמסתובבים עם מחשבות של "מה יחשבו עלי". פתאום אני מסוגל לדבר עם נשים. אני כמעט ולא מרגיש את רוב הרגשות הרעים שניטרלו אותי מלפעול. הכי חשוב התחלתי להבחין בחיובי בדברים שקורים לי. אני רואה כל מיני אפשרויות שלא ראיתי מקודם. הבנתי שאני מסוגל לנווט את החיים שלי לאן שארצה. בכל פעם שאני יותר מתחבר לעצמי אני מרגיש רצונות ויכולות חדשים, זה גורם לי להרגיש יותר אמיתי. בכלל בכל יום שעובר אני יותר ויותר מאמין שלאנשים יש פוטנציאל אדיר שהם לא מנצלים. כרגע אני מחפש עבודה אבל אני לא נלחץ מזה. החלטתי לעבור דירה בעוד מספר חודשים. אמא שלי עדיין ממשיכה עם הניסיונות שיחה האלה. אני משתדל לקבל את זה ולא להתעצבן כי עכשיו אני מודע לכל הדפוסים האלה. עכשיו אני מבין שהכל בא מדאגה והכוונה של ההתנהגות שלה הייתה לגרום לי לצאת מהפאסיביות שלי. אבל התוכן נאמר דרך התפיסת עולם המאוד מסויימת שלה ולא עזר לי. בשיחה האחרונה היא התחילה להגיד שאני כל הזמן עצבני, שלילי ובדכאון. אני יודע שזה כבר לא נכון ורוב הפעמים שבאמת הייתי ככה זה הרבה בגלל שהיא כל הזמן אמרה לי את זה. וזה גרם אצלי לרגש הזה. אתם יודעים מה לרגע היא הצליחה להדביק לי את הרגש הרע הזה ולגרום לי להתעצבן. אבל אחרי כמה שניות נהייתי מודע שזה מה שקרה וגרמתי לרגש לעבור. הבעיה שלי כרגע היא שכל השיחות האלה לא עוזרות לי בלהתרגל לדפוסי מחשבה חדשים. אני לא יודע איך להעביר את ההבנות שלי בלי לפגוע. כי כל פעם שניסיתי היא ישר נעלבת. אז אני פשוט אומר שלא בא לי לדבר על זה. ושמעכשיו אני לא צריך שום עצות עד שאני סוף סוף יעבור לגור לבד. אשמח לנקודות מבט נוספות על העניין, תובנות, עצות. תודה אני מעריך את זה.
