כרגע במיכאל
New member
הסיפור+ משהו
קודם כול משהו, רק רציתי לומר שזה לא נעים לי שאני "באה"- מפרסמת סיפור ו"הולכת". ושאני לא מגיבה. זה פשוט מחוסר זמן ולחץ, אני קוראת את כול התגובות במיוחד החדשות שמפתרסמות כאן, רק אין לי זמן להגיב. אז אשתדל להגיב בימים הקרובים. בנתיים, הסיפור. שיניתי קצת מפרק 13 אז אתחיל לפרסם את הסוף שלו ואז את 14. ממ...ואני לא יודעת אם אמרתי- אך אשמח להיערות בונות. תודה. חייכתי אליה בחזרה, וחזרנו שנינו מחובקות, אך בידיעה שהסיפור לא נגמר ב"הפי אנד", נשאר לנו לעזור לגילי, ואכן נעשה זאת. היא ואני, כצוות. אני חזרתי עם המחשבה, שכנראה, גילי מפתחת משהו, מין סממן כזה שמעורר פרפרים בבטן, והפרפרים האלו, מצביעים על משהו שעומד לבוא. פרק 14: אחרי השיחה אתמול, הבוקר היה כמתנה רעננה כזו, טוב אחרי אתמול, כול דבר נחשב כמשהו טוב, למרות, שהשיחה לא הייתה במטען שלילי. אויש, אני נוהגת לנתח דברים יותר מידיי, צריכה להפסיק עם זה. בבית הספר, ראיתי את גיל, אבל לא היה לי ממש זמן אליה, דיברתי עם חברים שלי, שקצת הזנחתי, אבל זה היה נראה כאילו היא ממש, אבל ממש צריכה לדבר איתי, אז השארתי את זה להפסקה הגדולה, מה יש- שתחכה קצת. "מור!! כמה שחיפשתי אחרייך" "והנה מצאת, מהו רצונך יקירה?" "ממ..רציתי לשאול אותך, בקשר לאתמול, איך נגלה, איך נגלה את מה שאנחנו מחפשות?" "איך? שאלה מעניינת, אולי הזמן? אני חשבתי על הזמן ככלי עזר, אולי עם הזמן אנחנו נמצא פשוט מה עולה במוחך הקטן והמעורפל צחוק שטני וערמומי*" "זמן!??!!? זמן? זה הפתרון האולטימטיבי שלך? אוי נו, באמת." "מזה הפקפוק הזה? אני רוצה להבין- יש לך פתרון יותר טוב?" "אמ...אה....ל..א.." "אז זהו!" "זהו מה?" "זהו, זה הפתרון!" "אבל..? כמה זמן...?" "כמה שיידרש" אוי, לפעמים היא כול כך כבדה. "ט-ו-ב...אני מקווה שאת צודקת" "בטח שאני צודקת, רומי תמיד צודקת!" "כן כן..מה שתגידי" "את יודעת, בזמן הזה את יכולה, וכדאי, שפשוט תתני לגיטימציה לכיוונים אחרים, אם באותו הזמן את חושבת שזה מה שאת צריכה לעשות- אז תעשי, לא תפסידי מזה, וזה ייתן לך כיוון קצת, ככה לפחות אני חושבת" "ממ...רעיון טוב, את בהחלט צודקת" החיוך שלה, הפחיד אותי קצת. אבל שמחתי שזה לא מטריד אותה יותר. בינתיים, נזכרתי שגילי מסיימת מוקדם ממני וחיפשתי עם מי אחזור הביתה, הו, בן חשבתי, זה רעיון מצוין! "היי בן, מה אתך?" "אצלי..את יודעת, הכול כרגיל" "מצוין, חשבתי..אולי..אתה חוזר איתי הביתה היום?" "מצוין, בדיוק רציתי לדבר אתך, אעשה זאת בדרך" "אז ב- 13:30?" "קבענו!" אני שמחה שיש לי את בן, אפשר לסמוך עליו. חזרנו הביתה. "תגידי רומי, אז מה את חושבת על הבעיה שלי?" "מה אני חושבת, אני חושבת שאם אתה בטוח בזה, תאמר לה- אתה רק תרוויח, לפחות ניסית" "כן..צודקת" ופה אני חייבת לציין- תמיד. [כן, הצניעות ממני והלאה] "אני אגש לדבר אתה על הבוקר, תודה, היה כייף ללכת אתך, נדבר?" "בטח! שמחתי לעזור" חזרתי, לשם שינוי, מרוצה מהבית ספר, בלי בעיות, ועוד עם עזרה לאחרים- לפעמים אני כול כך..כול כך..נוו תעזרו- הו, כן מ-ו-כ-ש-ר-ת! זו המילה. אחרי שחזרתי הביתה, הכנתי שיעורים, סידרתי את החדר [מה? אני ביום טוב היום] וסוף סוף נחתי, הטלפון צלצל. "הלו?" "רומי? היי זאת גיל, מה חדש?" יש המון חדש, מאז הבית ספר. מצחיקולה. "כלום, מה כבר יכול להיות, ואתיך? יש חדש?" "לא..בעצם, כן- יש משהו שרציתי לשאול אותך" "בטח, תשאלי" "את עושה משהו מחר, כי מחר זה יום חמישי שלשתינו אין שיעורים ואנחנו מסיימות מוקדם. רוצה אחרי ב"ס לבוא אליי?" "הו, נשמע מעניין, אשאל ואודיע לך בב"ס, בסדר?" "כן, אין בעיה, גם אם לא ציינתי- הבית לרשותנו" "הו, כמה נחמד, רק אל תשכחי- שיש ב"ס מחר- אז ככה שאין לנו את הלילה". כשהיינו קטנות, ועוד לא יצאנו עם חברים, אהבנו לבוא אחת לשנייה בשישי ולישון, בעצם לא ממש לישון, אבל היה ממש כייף, היינו מדברות- מין זמן איכות כזה, של שתינו. "אוי, נכון את צודקת, עדיף שנקבע כבר ליום שישי, כי אני התכוונתי לערב, זה בסדר?" "כן בטח! כמו הזמנים של פעם, זוכרת?" כמה שאני אוהבת נוסטלגיה. "בטח שזוכרת. יהיה כייף" "יופי אז קבענו, ביי" "ביי רומקי, נתראה" אחרי השיחה היה לי מצב רוח להתכונן למבחן, להכין אוכל, להכין ש.ב לימים הקרובים, בקיצור הייתי ממש ב"היי", הרגשה כייפית. בינתיים, עד שהגיע שישי, ביום חמישי וגם בשישי, חשבתי על בן ועל גילי ועל עוד ידידים שלי, וכמה שזה כיף, ממש כיף, שיש חברים כאלה, שיש הרבה חברים ורב- גוניות כזאתי, שלא משעמם. ועוד יום שישי, יום כייף עם החברה הכי חמודה ומצחיקה שלי, בטח יהיה ממש כמו פעם...
קודם כול משהו, רק רציתי לומר שזה לא נעים לי שאני "באה"- מפרסמת סיפור ו"הולכת". ושאני לא מגיבה. זה פשוט מחוסר זמן ולחץ, אני קוראת את כול התגובות במיוחד החדשות שמפתרסמות כאן, רק אין לי זמן להגיב. אז אשתדל להגיב בימים הקרובים. בנתיים, הסיפור. שיניתי קצת מפרק 13 אז אתחיל לפרסם את הסוף שלו ואז את 14. ממ...ואני לא יודעת אם אמרתי- אך אשמח להיערות בונות. תודה. חייכתי אליה בחזרה, וחזרנו שנינו מחובקות, אך בידיעה שהסיפור לא נגמר ב"הפי אנד", נשאר לנו לעזור לגילי, ואכן נעשה זאת. היא ואני, כצוות. אני חזרתי עם המחשבה, שכנראה, גילי מפתחת משהו, מין סממן כזה שמעורר פרפרים בבטן, והפרפרים האלו, מצביעים על משהו שעומד לבוא. פרק 14: אחרי השיחה אתמול, הבוקר היה כמתנה רעננה כזו, טוב אחרי אתמול, כול דבר נחשב כמשהו טוב, למרות, שהשיחה לא הייתה במטען שלילי. אויש, אני נוהגת לנתח דברים יותר מידיי, צריכה להפסיק עם זה. בבית הספר, ראיתי את גיל, אבל לא היה לי ממש זמן אליה, דיברתי עם חברים שלי, שקצת הזנחתי, אבל זה היה נראה כאילו היא ממש, אבל ממש צריכה לדבר איתי, אז השארתי את זה להפסקה הגדולה, מה יש- שתחכה קצת. "מור!! כמה שחיפשתי אחרייך" "והנה מצאת, מהו רצונך יקירה?" "ממ..רציתי לשאול אותך, בקשר לאתמול, איך נגלה, איך נגלה את מה שאנחנו מחפשות?" "איך? שאלה מעניינת, אולי הזמן? אני חשבתי על הזמן ככלי עזר, אולי עם הזמן אנחנו נמצא פשוט מה עולה במוחך הקטן והמעורפל צחוק שטני וערמומי*" "זמן!??!!? זמן? זה הפתרון האולטימטיבי שלך? אוי נו, באמת." "מזה הפקפוק הזה? אני רוצה להבין- יש לך פתרון יותר טוב?" "אמ...אה....ל..א.." "אז זהו!" "זהו מה?" "זהו, זה הפתרון!" "אבל..? כמה זמן...?" "כמה שיידרש" אוי, לפעמים היא כול כך כבדה. "ט-ו-ב...אני מקווה שאת צודקת" "בטח שאני צודקת, רומי תמיד צודקת!" "כן כן..מה שתגידי" "את יודעת, בזמן הזה את יכולה, וכדאי, שפשוט תתני לגיטימציה לכיוונים אחרים, אם באותו הזמן את חושבת שזה מה שאת צריכה לעשות- אז תעשי, לא תפסידי מזה, וזה ייתן לך כיוון קצת, ככה לפחות אני חושבת" "ממ...רעיון טוב, את בהחלט צודקת" החיוך שלה, הפחיד אותי קצת. אבל שמחתי שזה לא מטריד אותה יותר. בינתיים, נזכרתי שגילי מסיימת מוקדם ממני וחיפשתי עם מי אחזור הביתה, הו, בן חשבתי, זה רעיון מצוין! "היי בן, מה אתך?" "אצלי..את יודעת, הכול כרגיל" "מצוין, חשבתי..אולי..אתה חוזר איתי הביתה היום?" "מצוין, בדיוק רציתי לדבר אתך, אעשה זאת בדרך" "אז ב- 13:30?" "קבענו!" אני שמחה שיש לי את בן, אפשר לסמוך עליו. חזרנו הביתה. "תגידי רומי, אז מה את חושבת על הבעיה שלי?" "מה אני חושבת, אני חושבת שאם אתה בטוח בזה, תאמר לה- אתה רק תרוויח, לפחות ניסית" "כן..צודקת" ופה אני חייבת לציין- תמיד. [כן, הצניעות ממני והלאה] "אני אגש לדבר אתה על הבוקר, תודה, היה כייף ללכת אתך, נדבר?" "בטח! שמחתי לעזור" חזרתי, לשם שינוי, מרוצה מהבית ספר, בלי בעיות, ועוד עם עזרה לאחרים- לפעמים אני כול כך..כול כך..נוו תעזרו- הו, כן מ-ו-כ-ש-ר-ת! זו המילה. אחרי שחזרתי הביתה, הכנתי שיעורים, סידרתי את החדר [מה? אני ביום טוב היום] וסוף סוף נחתי, הטלפון צלצל. "הלו?" "רומי? היי זאת גיל, מה חדש?" יש המון חדש, מאז הבית ספר. מצחיקולה. "כלום, מה כבר יכול להיות, ואתיך? יש חדש?" "לא..בעצם, כן- יש משהו שרציתי לשאול אותך" "בטח, תשאלי" "את עושה משהו מחר, כי מחר זה יום חמישי שלשתינו אין שיעורים ואנחנו מסיימות מוקדם. רוצה אחרי ב"ס לבוא אליי?" "הו, נשמע מעניין, אשאל ואודיע לך בב"ס, בסדר?" "כן, אין בעיה, גם אם לא ציינתי- הבית לרשותנו" "הו, כמה נחמד, רק אל תשכחי- שיש ב"ס מחר- אז ככה שאין לנו את הלילה". כשהיינו קטנות, ועוד לא יצאנו עם חברים, אהבנו לבוא אחת לשנייה בשישי ולישון, בעצם לא ממש לישון, אבל היה ממש כייף, היינו מדברות- מין זמן איכות כזה, של שתינו. "אוי, נכון את צודקת, עדיף שנקבע כבר ליום שישי, כי אני התכוונתי לערב, זה בסדר?" "כן בטח! כמו הזמנים של פעם, זוכרת?" כמה שאני אוהבת נוסטלגיה. "בטח שזוכרת. יהיה כייף" "יופי אז קבענו, ביי" "ביי רומקי, נתראה" אחרי השיחה היה לי מצב רוח להתכונן למבחן, להכין אוכל, להכין ש.ב לימים הקרובים, בקיצור הייתי ממש ב"היי", הרגשה כייפית. בינתיים, עד שהגיע שישי, ביום חמישי וגם בשישי, חשבתי על בן ועל גילי ועל עוד ידידים שלי, וכמה שזה כיף, ממש כיף, שיש חברים כאלה, שיש הרבה חברים ורב- גוניות כזאתי, שלא משעמם. ועוד יום שישי, יום כייף עם החברה הכי חמודה ומצחיקה שלי, בטח יהיה ממש כמו פעם...
