הסיפור לשבת
נווו סוף סוף, חשבתי שרשימת היארצייטן תהווה תחליף. אבל לא כך. ערן טוען שהוא מתגעגע לסיפורי השבת. בימי האר"י ובעירו, בערב שבת תשובה, יושב לו בבית המדרש אחד הרבנים ומכין לעצמו את הדרשה אותה ישא בשבת. והנה לבית המדרש מגיע יהודי פשוט, תמים וירא אלוקים. בידו צנצנת יין ושני לחמים, ופניו מועדות לארון הקודש. מה מעשיך ומה אלה בידיך, תמה ושואל הרב למעשיו. רבי נכבד, אומר האיש: מנהגי מימים ימימה לחסוך פרוטה לפרוטה בכדי שאזכה להקריב קרבן מנחה להשם. מידי ערב שבת מקריב אני קרבני זה, שני הלחם וצנצנת יין, לפני השם בארון הקודש... הלא הקדוש ברוך הוא אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל, ואין לפניו לא אכילה ולא שתיה... גוער בו הרב נמרצות. רבי, משיב לו היהודי: אדרבה, יודעני בבטחה כי קרבני רצוי ומקובל לפני האלוקים, שהרי זה עידן ועידנים שכן אני נוהג. ובשבת בהשכמה מופיע אני במקום קדוש זה, ובפותחי את ארון הקודש ורואה שקרבני איננו כי לקח אותו האלוקים, אני שש ושמח ומודה לאלוקים כי רצה מנחתי מידי... מששמע הרב דברים תמימים אלו, גער בו וביישו ביתר שאת: אין האלוקים נזקק למנחה זו, וודאי טעות היא בידך. הנהנה העיקרי מסעודה דשנה זו, הינו וודאי שמש בית הכנסת... ברור שהיהודי פנה לביתו בעצב רב ובפחי נפש מש"הועמד על טעותו"... באותו יום שלח האר"י הקדוש לאותו רב: דע לך כי מיום חורבן בית המקדש, מאז פסקו הקרבנות, לא היה לקדוש ברוך הוא נחת רוח מרובה וגדולה יותר מלחמי התודה ונסכו של אותו יהודי, במעשיך ובתוכחתך ובבזותך לאותו יהודי, גרמת שייפסקו אותן קרבנות. ולכן הגיע שעתך... צווה לביתו כי יום מותך הוא היום. סיפור שזכרתי, וגם תמיד מאד ריגש אותי, בשל המסר החשוב. אבל לא רציתי לספר, כי את המקור שכחתי. וכעת אני אני כותב לאחר שמצאתי בעקבות כמעט שעה של חיפוש בספרים: ספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים מהרב אברהם יצחק שפרלינג, שו"ב בלבוב.
נווו סוף סוף, חשבתי שרשימת היארצייטן תהווה תחליף. אבל לא כך. ערן טוען שהוא מתגעגע לסיפורי השבת. בימי האר"י ובעירו, בערב שבת תשובה, יושב לו בבית המדרש אחד הרבנים ומכין לעצמו את הדרשה אותה ישא בשבת. והנה לבית המדרש מגיע יהודי פשוט, תמים וירא אלוקים. בידו צנצנת יין ושני לחמים, ופניו מועדות לארון הקודש. מה מעשיך ומה אלה בידיך, תמה ושואל הרב למעשיו. רבי נכבד, אומר האיש: מנהגי מימים ימימה לחסוך פרוטה לפרוטה בכדי שאזכה להקריב קרבן מנחה להשם. מידי ערב שבת מקריב אני קרבני זה, שני הלחם וצנצנת יין, לפני השם בארון הקודש... הלא הקדוש ברוך הוא אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל, ואין לפניו לא אכילה ולא שתיה... גוער בו הרב נמרצות. רבי, משיב לו היהודי: אדרבה, יודעני בבטחה כי קרבני רצוי ומקובל לפני האלוקים, שהרי זה עידן ועידנים שכן אני נוהג. ובשבת בהשכמה מופיע אני במקום קדוש זה, ובפותחי את ארון הקודש ורואה שקרבני איננו כי לקח אותו האלוקים, אני שש ושמח ומודה לאלוקים כי רצה מנחתי מידי... מששמע הרב דברים תמימים אלו, גער בו וביישו ביתר שאת: אין האלוקים נזקק למנחה זו, וודאי טעות היא בידך. הנהנה העיקרי מסעודה דשנה זו, הינו וודאי שמש בית הכנסת... ברור שהיהודי פנה לביתו בעצב רב ובפחי נפש מש"הועמד על טעותו"... באותו יום שלח האר"י הקדוש לאותו רב: דע לך כי מיום חורבן בית המקדש, מאז פסקו הקרבנות, לא היה לקדוש ברוך הוא נחת רוח מרובה וגדולה יותר מלחמי התודה ונסכו של אותו יהודי, במעשיך ובתוכחתך ובבזותך לאותו יהודי, גרמת שייפסקו אותן קרבנות. ולכן הגיע שעתך... צווה לביתו כי יום מותך הוא היום. סיפור שזכרתי, וגם תמיד מאד ריגש אותי, בשל המסר החשוב. אבל לא רציתי לספר, כי את המקור שכחתי. וכעת אני אני כותב לאחר שמצאתי בעקבות כמעט שעה של חיפוש בספרים: ספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים מהרב אברהם יצחק שפרלינג, שו"ב בלבוב.
