הסיפור לשבת
לאור פרשת השבוע, שם נאמר על סימני בעלי החיים הכשרים ושאינם כשרים. נזכרתי במעשייה. שני אורחים נודדים הגיעו בערב שבת לעיירה מסויימת. לאחר קבלת השבת ניגש אליהם כמקובל, גבאי הכנסת האורחים ופנקסו בידו. תוך כדי לחיצת יד לשלום עליכם, מציג הוא לאורח זה את בעל הבית שתורו לארחו. ואילו לאורח השני מציג הוא את בעל הבית הבא בתור. כי כך נהוג היה מימים ימימה בכל תפוצות ישראל להזמין ולקבל את האורחים הזרים. בעל הבית המארח את הראשון, שמר על דיאטה קפדנית. ומיכיון שבעצמו קימץ באכילה, בוש אורחו אף הוא לאכול לשובע נפשו, למרות שבעל הבית הטוב פרס והגיש לפניו את הפת/חלה וכו'. ואילו בעל הבית המארח השני אכל לשובע ולא לרזון. ברם לא טרח לבצוע ולפרוס את החלה, להגישה לפני האורח. ולכן גם אורח זה נותר רעב. שהרי התבייש לפרוס לעצמו בפני מארחו... בתום הסעודה אמרו שני המארחים לאורחיהם: המנהג בעירנו הוא, שאיננו מברכים לאחר המזון בבית. אלא נוהגים כל בני העיר להצטרף לסעודתו של רב העיר, מרא דאתרא שהינו רב גדול וקדוש הידוע כבעל רוח הקודש וכו'. בביתו מזמרים בני העיר ושומעים לדברי תורה היוצאים מפיו. רק אחר כך מברכים יחדיו בזימון וברוב עם הדרת מלך, את ברכת המזון. והנה לכם קוראים יקרים, מדברי התורה שהשמיע הרב באותה שבת, שהיתה בדיוק פרשת שמיני. בפרשה נאמר על סימני הכשרות של בעלי החיים. "כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס טמא הוא לכם". ז"א, המעלה גרה בעצמו ומרבה באכילה, ברם לא יפרוס לאורח את פרוסתו, אינו כשר. שהרי האורח מתוך בושה לא יאכל. והוא הדין "כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר", היינו, אותו מארח הפורס לאורח את פרוסתו ומגישה לפניו, ברם הוא עצמו דיאטטי, וגרה לא יגר, וגם בזאת יבוש האורח מלאכול, אין זה מארח כשר. ו... הכל הבינו את דברי התורה. ומאז כל אורח השובת בעיר חש הוא כאילו התארח בביתו של כלבא שבוע... ו...אפשר לומר גם היום שבת שלום
לאור פרשת השבוע, שם נאמר על סימני בעלי החיים הכשרים ושאינם כשרים. נזכרתי במעשייה. שני אורחים נודדים הגיעו בערב שבת לעיירה מסויימת. לאחר קבלת השבת ניגש אליהם כמקובל, גבאי הכנסת האורחים ופנקסו בידו. תוך כדי לחיצת יד לשלום עליכם, מציג הוא לאורח זה את בעל הבית שתורו לארחו. ואילו לאורח השני מציג הוא את בעל הבית הבא בתור. כי כך נהוג היה מימים ימימה בכל תפוצות ישראל להזמין ולקבל את האורחים הזרים. בעל הבית המארח את הראשון, שמר על דיאטה קפדנית. ומיכיון שבעצמו קימץ באכילה, בוש אורחו אף הוא לאכול לשובע נפשו, למרות שבעל הבית הטוב פרס והגיש לפניו את הפת/חלה וכו'. ואילו בעל הבית המארח השני אכל לשובע ולא לרזון. ברם לא טרח לבצוע ולפרוס את החלה, להגישה לפני האורח. ולכן גם אורח זה נותר רעב. שהרי התבייש לפרוס לעצמו בפני מארחו... בתום הסעודה אמרו שני המארחים לאורחיהם: המנהג בעירנו הוא, שאיננו מברכים לאחר המזון בבית. אלא נוהגים כל בני העיר להצטרף לסעודתו של רב העיר, מרא דאתרא שהינו רב גדול וקדוש הידוע כבעל רוח הקודש וכו'. בביתו מזמרים בני העיר ושומעים לדברי תורה היוצאים מפיו. רק אחר כך מברכים יחדיו בזימון וברוב עם הדרת מלך, את ברכת המזון. והנה לכם קוראים יקרים, מדברי התורה שהשמיע הרב באותה שבת, שהיתה בדיוק פרשת שמיני. בפרשה נאמר על סימני הכשרות של בעלי החיים. "כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס טמא הוא לכם". ז"א, המעלה גרה בעצמו ומרבה באכילה, ברם לא יפרוס לאורח את פרוסתו, אינו כשר. שהרי האורח מתוך בושה לא יאכל. והוא הדין "כי מפריס פרסה הוא ושסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר", היינו, אותו מארח הפורס לאורח את פרוסתו ומגישה לפניו, ברם הוא עצמו דיאטטי, וגרה לא יגר, וגם בזאת יבוש האורח מלאכול, אין זה מארח כשר. ו... הכל הבינו את דברי התורה. ומאז כל אורח השובת בעיר חש הוא כאילו התארח בביתו של כלבא שבוע... ו...אפשר לומר גם היום שבת שלום