הסיפור העצוב שלי...
נכנסתי לחודש תשיעי. אולטרסאונד שיגרתי, הטכנאית אומרת לי הראש קצת קטן בליבי אני קצת שמחה, קצת קטן מעולה לסכרת הריון.. הפנתה אותי לרופא עם הממצאים. לא כל כך הבנתי למה, אני חודש תשיעי צריכה ללדת הכל בסדר! הרופא מסתכל על האולטרסאונד ואומר לי לפעמים הן טועות במדדים גשי לרופא שיעשה לך US. פניתי לרופא השני הוא מסתכל על המדדים ומזמין אותי אליו לבדיקה בביה"ח. מגיעה לביה"ח משהו בהבעת פנים לא מסתדר לי. ד"ר הכל בסדר?? הראש קצת קטן ,תקבעי תור דחוף לMRI מח עוברלמחרת באמצע הלילה אני ובעלי נוסעים לביה"ח לעשות MRI. ממתינה לתוצאות עדיין מרופא לרופא לא מבינה ה המשמעות של כל הבדיקות האלה, אני חודש תשיעי צריכה ללדת כבר תכננתי איפה אלד ומי יהיה איתי בלידה כבר קבענו לפיצית שם ובחרנו לה עגלה וחדר שינה. מה הפשר של כל הבדיקות האלה?? למחרת הגיעו התוצאות לרופא שלי. כשאני מתיישבת אצלו הוא אומר לי בפנים קודרות את הנורא מכל: יש לעוברית חשד למיקוצפלוס. אני, מה?? מה זה אומר?? למה רק עכשיו עליתם על זה? איך זה יכול להיות? אני ממליץ על הפסקת הריון.
שלחתי לבעלי SMS שיגיע הביתה. הוא הגיע מיד..
כשהגעתי הביתה עדיין לא הכלתי את מה שעובר עליי כבר שבוע שאני מתרוצצת בין רופאים ובתי חולים ועכשיו מה? זה לא הגיוני ולא הוגן פיצית בתוכי כבר תשעה חודשים אני מרגישה אותה וחולמת עבורה חלומות אני כל כך מחכה לה ועכשיו, שזה כל כך קרוב זה לא יקרה?! אני נזרקת למיטה ובוכה בכי תמרורים לא מאמינה שזה קורה לי זה כאילו חלום רע שאני רק רוצה להתעורר ממנו.
למחרת שוב ביה"ח: מחלקת נשים, נוירולוג, הריון בסיכון, גנטיקאי,עובדת סוציאלית... ממחלקה למחלקה ואני מרגישה שהגוף שלי מתהלך במסדרונות בית החולים והנשמה שלי במקום אחר זועקת לשמים.
ביומיים שלאחר מכן, יום כיפור זה רק אני ובעלי והמציאות המרה שלנו.
בערב סוכות נכנסתי לחדר לידה. לידה ראשונה, 28 שעות ארוכות שבהן מחדרים לידי בזה אחר זה אני שומעת צרחות של נשים ואז בכי של תינוק וליבי בוכה גם הוא...
ליבי בוכה על כל אותן החלומות שנגוזו לי שהתפוצצו לי בפנים, בוכה על הילדה שחלמתי שתהיה לי ועכשיו כבר איננה, כך כך חיכיתי לך פיצית אהובה שלי...
חזרנו הביתה לאחר יומיים בידיים ריקות עצובים וכואבים. במהלך הימים הבאים הטלפון לא הפסיק לצלצל וביתינו היה כבית אבלים ואני רק רציתי להיות לבד ולבכות על הילדה שהיתה לי ועכשיו איננה עוד...
היום, חודשיים וחצי אחרי אני איכשהוא מצליחה לעלות על הכתוב את החוויה המטלטלת שעברתי. במבט לאחור אני יכולה להגיד שאלולא הבעל המדהים שלי והצוות האנושי והמקצועי שליווה אותי במהלך הלידה אני לא יודעת באיזה מצב הייתי היום. אולי גם זה המקום להגיד תודה גם אם בנסיבות האלו.
נכנסתי לחודש תשיעי. אולטרסאונד שיגרתי, הטכנאית אומרת לי הראש קצת קטן בליבי אני קצת שמחה, קצת קטן מעולה לסכרת הריון.. הפנתה אותי לרופא עם הממצאים. לא כל כך הבנתי למה, אני חודש תשיעי צריכה ללדת הכל בסדר! הרופא מסתכל על האולטרסאונד ואומר לי לפעמים הן טועות במדדים גשי לרופא שיעשה לך US. פניתי לרופא השני הוא מסתכל על המדדים ומזמין אותי אליו לבדיקה בביה"ח. מגיעה לביה"ח משהו בהבעת פנים לא מסתדר לי. ד"ר הכל בסדר?? הראש קצת קטן ,תקבעי תור דחוף לMRI מח עוברלמחרת באמצע הלילה אני ובעלי נוסעים לביה"ח לעשות MRI. ממתינה לתוצאות עדיין מרופא לרופא לא מבינה ה המשמעות של כל הבדיקות האלה, אני חודש תשיעי צריכה ללדת כבר תכננתי איפה אלד ומי יהיה איתי בלידה כבר קבענו לפיצית שם ובחרנו לה עגלה וחדר שינה. מה הפשר של כל הבדיקות האלה?? למחרת הגיעו התוצאות לרופא שלי. כשאני מתיישבת אצלו הוא אומר לי בפנים קודרות את הנורא מכל: יש לעוברית חשד למיקוצפלוס. אני, מה?? מה זה אומר?? למה רק עכשיו עליתם על זה? איך זה יכול להיות? אני ממליץ על הפסקת הריון.
שלחתי לבעלי SMS שיגיע הביתה. הוא הגיע מיד..
כשהגעתי הביתה עדיין לא הכלתי את מה שעובר עליי כבר שבוע שאני מתרוצצת בין רופאים ובתי חולים ועכשיו מה? זה לא הגיוני ולא הוגן פיצית בתוכי כבר תשעה חודשים אני מרגישה אותה וחולמת עבורה חלומות אני כל כך מחכה לה ועכשיו, שזה כל כך קרוב זה לא יקרה?! אני נזרקת למיטה ובוכה בכי תמרורים לא מאמינה שזה קורה לי זה כאילו חלום רע שאני רק רוצה להתעורר ממנו.
למחרת שוב ביה"ח: מחלקת נשים, נוירולוג, הריון בסיכון, גנטיקאי,עובדת סוציאלית... ממחלקה למחלקה ואני מרגישה שהגוף שלי מתהלך במסדרונות בית החולים והנשמה שלי במקום אחר זועקת לשמים.
ביומיים שלאחר מכן, יום כיפור זה רק אני ובעלי והמציאות המרה שלנו.
בערב סוכות נכנסתי לחדר לידה. לידה ראשונה, 28 שעות ארוכות שבהן מחדרים לידי בזה אחר זה אני שומעת צרחות של נשים ואז בכי של תינוק וליבי בוכה גם הוא...
ליבי בוכה על כל אותן החלומות שנגוזו לי שהתפוצצו לי בפנים, בוכה על הילדה שחלמתי שתהיה לי ועכשיו כבר איננה, כך כך חיכיתי לך פיצית אהובה שלי...
חזרנו הביתה לאחר יומיים בידיים ריקות עצובים וכואבים. במהלך הימים הבאים הטלפון לא הפסיק לצלצל וביתינו היה כבית אבלים ואני רק רציתי להיות לבד ולבכות על הילדה שהיתה לי ועכשיו איננה עוד...
היום, חודשיים וחצי אחרי אני איכשהוא מצליחה לעלות על הכתוב את החוויה המטלטלת שעברתי. במבט לאחור אני יכולה להגיד שאלולא הבעל המדהים שלי והצוות האנושי והמקצועי שליווה אותי במהלך הלידה אני לא יודעת באיזה מצב הייתי היום. אולי גם זה המקום להגיד תודה גם אם בנסיבות האלו.
