הסיפור האבוד
*הקדמה* הסיפור הזה יושב לי איזה 18 שנה בלב. סיפרתי אותו פעם אחת לאישתי ולפני שבוע סיפרתי אותו לפסיכולוג שלי. אחרי שיצאתי ממנו היה לי דחף חזק לכתוב אותו ממש, ולפרסם אותו. היתה לי התלבטות איפה לפרסם אותו. שאלתי את עצמי אם הוא לא קשה מידי בשביל פורום שהוא לא פורום תמיכה, אחר כך חשבתי שבעצם פה בארץ אנחנו די רגילים לסיפורים על השואה ויש הרבה יותר קשים. החלטתי לפרסם אותו בסיפורים מהחיים ומהאינטרנט, כאן בתפוז, וכך עשיתי. בכך רציתי להופכו ל``סיפור רגיל`` ולהציג את עצמי כאדם רגיל. למרות שבשבילי הסיפור לא רגיל, כמובן. אחרי שפירסמתי אותו, פגשתי את עדי שלנו בצ`אט וסיפרתי לה ושלחתי אותה לקרוא. והיא אכן קראה והגיבה שם. עכשיו אני רוצה לפרסם אותו פה, ואל תשאלו אותי למה. יחד עם זאת, הרגשתי צורך לספר לכם שהסיפור כבר פורסם שם. **הסיפור האבוד** הוא חסר לי אני מרגיש חוסר תהומי. אבי חסר לי, הייתי בן 18 במותו ואני מרגיש שלא זכיתי להכיר אותו באמת. אם הוא היה חי, הוא היה היום בן 77. לאבי היתה בת דודה יותר מבוגרת ממנו, היא היום כמעט בת 90. היא היתה נשואה אך לא היו לה ילדים. לפני איזה 20 שנה, כשהייתי סטודנט בתל אביב, היא היתה מזמינה אותי כל שבוע כמעט, לאיזו ערוכת ערב. הייתי נענה להזמנותיה בשמחה, כי אהבתי את הבישול שלה וגם שמחתי לחסוך כסף ולא לבזבז על אוכל, כי לא כל כך היה לי. תמיד הייתי נשאר ומדברים איזו שעה שעתיים אחרי זה, בדרך כלל על דברים לא יותר מידי אישיים. פעם אחת, היא אמרה לי שהיא רוצה שאני אדע שהיא מאד אוהבת אותי, ומאד אהבה את אבי. ישבנו בסלון הנעים והממוזג שלה בצפון תל אביב, ואחרי שלגמתי מהקפה שלה ואכלתי מהעוגות המשובחות מעשה ידיה, הקשבתי לה בשקט, ואז היא התחילה לספר לי סיפור על אבא שלי. מלחמת העולם השניה עברה על אבא שלי בהיותו בסוף שנות העשרה. באזור מגוריו היהודים לא הובלו למחנות ריכוז ומוות, אך נשלחו לעבודות כפיה. אבא שלי ביניהם, נער צעיר. באותה תקופה האמריקאים הפציצו את האזור ממפציצי הענק שלהם, מתוך כוונה לפגוע בעיקר בבתי זיקוק ובמסילות רקבת ששירתו את הצבא הגרמני ובני בריתו. פצצות ענקיות במשקל טון, נפלו גם בלב העיר וחלקן לא התפוצצו. היהודים שנלקחו לעבודות כפיה וביניהם אבי, נשלחו לפנות את הנפלים האלה, שלא התפוצצו. יום אחד הגיע אבי לבת הדודה, אחרי יום עבודת הכפייה והושיט לה דפי נייר מקופלים. הוא נראה לה נרגש ובקול רועד, ביקש ממנה לקרוא את זה מאוחר יותר, ומייד הלך. היא פתחה את הדפים ומצאה סיפור כתוב בכתב ידו של אבי, בו סופר על ילדה שאבא שלה נלקח לעבודות כפייה, לפינוי נפלים, ובערב לא חזר הביתה. בזמן שפינה נפל עם כמה חברים, הנפל האדיר התפוצץ וכולם נהרגו. הגופה של האיש הועפה מההדף, על צריח גבוהה של כנסייה שבראשו התנוסס צלב, ונשארה שם הרבה שעות כי היה קשה להגיע לשם ולהוריד אותה. זה מה שהיה כתוב בסיפור שכתב אבי לבת דודתו. אחר כך הסתבר שזה מה שאבי ראה באותו היום. את הפיצוץ. אך הוא לא הכיר את האיש שנהרג ולא ידע אם היתה לו אולי ילדה. למה אבי כתב את הסיפור על הילדה ולא את מה שראו עיניו? מה בדיוק הוא כתב? איך היה הסיפור? האם הוא כתב עוד סיפורים? כל כך הרבה שאלות ואין לי את מי לשאול. כל מה שאני יכול לעשות עכשיו זה לכתוב את הסיפור על הסיפור האבוד שלא נשכח ולקוות שיום אחד אוכל לספר אותו לילדים שלי.
*הקדמה* הסיפור הזה יושב לי איזה 18 שנה בלב. סיפרתי אותו פעם אחת לאישתי ולפני שבוע סיפרתי אותו לפסיכולוג שלי. אחרי שיצאתי ממנו היה לי דחף חזק לכתוב אותו ממש, ולפרסם אותו. היתה לי התלבטות איפה לפרסם אותו. שאלתי את עצמי אם הוא לא קשה מידי בשביל פורום שהוא לא פורום תמיכה, אחר כך חשבתי שבעצם פה בארץ אנחנו די רגילים לסיפורים על השואה ויש הרבה יותר קשים. החלטתי לפרסם אותו בסיפורים מהחיים ומהאינטרנט, כאן בתפוז, וכך עשיתי. בכך רציתי להופכו ל``סיפור רגיל`` ולהציג את עצמי כאדם רגיל. למרות שבשבילי הסיפור לא רגיל, כמובן. אחרי שפירסמתי אותו, פגשתי את עדי שלנו בצ`אט וסיפרתי לה ושלחתי אותה לקרוא. והיא אכן קראה והגיבה שם. עכשיו אני רוצה לפרסם אותו פה, ואל תשאלו אותי למה. יחד עם זאת, הרגשתי צורך לספר לכם שהסיפור כבר פורסם שם. **הסיפור האבוד** הוא חסר לי אני מרגיש חוסר תהומי. אבי חסר לי, הייתי בן 18 במותו ואני מרגיש שלא זכיתי להכיר אותו באמת. אם הוא היה חי, הוא היה היום בן 77. לאבי היתה בת דודה יותר מבוגרת ממנו, היא היום כמעט בת 90. היא היתה נשואה אך לא היו לה ילדים. לפני איזה 20 שנה, כשהייתי סטודנט בתל אביב, היא היתה מזמינה אותי כל שבוע כמעט, לאיזו ערוכת ערב. הייתי נענה להזמנותיה בשמחה, כי אהבתי את הבישול שלה וגם שמחתי לחסוך כסף ולא לבזבז על אוכל, כי לא כל כך היה לי. תמיד הייתי נשאר ומדברים איזו שעה שעתיים אחרי זה, בדרך כלל על דברים לא יותר מידי אישיים. פעם אחת, היא אמרה לי שהיא רוצה שאני אדע שהיא מאד אוהבת אותי, ומאד אהבה את אבי. ישבנו בסלון הנעים והממוזג שלה בצפון תל אביב, ואחרי שלגמתי מהקפה שלה ואכלתי מהעוגות המשובחות מעשה ידיה, הקשבתי לה בשקט, ואז היא התחילה לספר לי סיפור על אבא שלי. מלחמת העולם השניה עברה על אבא שלי בהיותו בסוף שנות העשרה. באזור מגוריו היהודים לא הובלו למחנות ריכוז ומוות, אך נשלחו לעבודות כפיה. אבא שלי ביניהם, נער צעיר. באותה תקופה האמריקאים הפציצו את האזור ממפציצי הענק שלהם, מתוך כוונה לפגוע בעיקר בבתי זיקוק ובמסילות רקבת ששירתו את הצבא הגרמני ובני בריתו. פצצות ענקיות במשקל טון, נפלו גם בלב העיר וחלקן לא התפוצצו. היהודים שנלקחו לעבודות כפיה וביניהם אבי, נשלחו לפנות את הנפלים האלה, שלא התפוצצו. יום אחד הגיע אבי לבת הדודה, אחרי יום עבודת הכפייה והושיט לה דפי נייר מקופלים. הוא נראה לה נרגש ובקול רועד, ביקש ממנה לקרוא את זה מאוחר יותר, ומייד הלך. היא פתחה את הדפים ומצאה סיפור כתוב בכתב ידו של אבי, בו סופר על ילדה שאבא שלה נלקח לעבודות כפייה, לפינוי נפלים, ובערב לא חזר הביתה. בזמן שפינה נפל עם כמה חברים, הנפל האדיר התפוצץ וכולם נהרגו. הגופה של האיש הועפה מההדף, על צריח גבוהה של כנסייה שבראשו התנוסס צלב, ונשארה שם הרבה שעות כי היה קשה להגיע לשם ולהוריד אותה. זה מה שהיה כתוב בסיפור שכתב אבי לבת דודתו. אחר כך הסתבר שזה מה שאבי ראה באותו היום. את הפיצוץ. אך הוא לא הכיר את האיש שנהרג ולא ידע אם היתה לו אולי ילדה. למה אבי כתב את הסיפור על הילדה ולא את מה שראו עיניו? מה בדיוק הוא כתב? איך היה הסיפור? האם הוא כתב עוד סיפורים? כל כך הרבה שאלות ואין לי את מי לשאול. כל מה שאני יכול לעשות עכשיו זה לכתוב את הסיפור על הסיפור האבוד שלא נשכח ולקוות שיום אחד אוכל לספר אותו לילדים שלי.
