הסיוט שחוזר
חזרתי מהביה"ח. אחרי שהרופאים אמרו לאחי שהדרך היחידה להבין מה קורה איתה זה להרדים אותה. רציתי לצווח, שלא, שיפסיקו, שהיא יכולה לבד, שהם רק צריכים לתת לה לעשות את שלו. רציתי לישון בביה"ח, להיות איתה כל הלילה, אבל הם אמרו שאין צורך והאחים שלי רצו שאני אנוח אז חזרתי למחרת ב-7 בבוקר. הלכתי לישון, יותר נכון ניסיתי. התהפכתי מצד לצד נאבקת בבת קול שאומרת לי- זהו, זה נגמר! את יתומה. היא מתה. אח"כ חלמתי. חלמתי שמחר אני הולכת לבית העלמין. ושביום שישי עולים שוב לקבר. בכיתי. אבל עשיתי הכל בשביל שזה לא ישפיע- כי היא לא יכולה למות. אני קטנה מידי בשביל להישאר בלי אימא. לפני כמה שנים היא נסעה לחו"ל. ביום שהיא נסעה העלתי חום- ובכיתי ורציתי שהיא תחזור- כי אף פעם לא הייתי חולה בלעדיה. בבית צחקו עלי- ואמרו שאני חולה בגלל הגעגעוים. החלום שלי היה למציאות. ביום חמישי בבוקר בשעה 9:00 אמרו לנו שזה עניין של כמה שעות. רק לאחרונה התחלתי לצאת מהבית, משכחתי את שנת האבל לכמעט שנתיים. ואמרו לי לצאת מזה- ולהתחיל לחיות אז הקשבתי להם. אתמול לקחתי את האחיינים שלי לבריכה. לאותה בריכה שהיא לקחה אותי כל החיים. ישבתי באותו ג'קוזי שהיא כל הזמן אמרה שאסור לי כי הייתי מתחת לגיל 18. אז עכשיו מותר לי והיא לא פה בשביל להיות איתי. הסתכלתי על אמהות וילדיהם, על סבתא שמשחקת עם הנכדים שלה כמו שאימא שלי לעולם לא תראה את שלי. עלה לי החוום. כאבי ראש מטורפיפ- וכל מה שמתנגן לי בראש זה- למה לא עשית כלום?!? למה נתת להם? למה הרשת להם להרדים אותה? אתמול בלילה קראתי לה. לקחתי כדורים, אבל זה הרי אף לא עוזר כמו הכוס מים והנשיקה לחי, וההצקה הבלתי פוסקת שצריך ללכת לרופא. כל כך לא רציתי לקום בבוקר, והיום חזרתי הביתה, אחרי שהתקבלתי לעבודה בלי נפש חיה לספר לו על ההישג. היא כועסת עלי, כי יכולתי להיות בת טובה יותר, כי יכולתי להתחשב בלי להתעלם ממנה. מתחננת כל הזמן לקצת הפסקה. לקצת שקט נפשי. (למרבה ההופעה מצאתי טיפה בהופעות מוזיקה של כל מיני זמרים, אבל הרי אי אפשר לחיות בהופעה). אני משוחררת. כשהפעם הראשונה שכתבתי פה הייתה לפני הגיוס. אז בכיתי שלא יהיה לי לאן לחזור הביתה. מי ידע שההרגשה ההיא תהיה אם אפשר יותר טובה. שהרי היום אין לי עם מי לחלוק את הבית הענק הזה. אתם מכירים את התחושה הזאת? שהחיים מיצו את עצמם? שאין לך יותר מה לעשות, ואיך לתרום, שהכל זה רק קשקוש אחד גדול? נמאס לי להתחנן בכל פיגוע ש- למה הם ולא אני? שהחיים שלי גם ככה חסרי ערך. אבל כנראה שמישהו למעלה לא חושב ככה. מה לא הייתי עושה בשביל חיבוק? בשביל עוז הזדמות לשאול אותה- נכון שאת באמת אוהבת אותי? לקבל נשיקה צפצפנית, לריב איתה על הבגדים שלי, לריב איתה על כסף, על אוכל, על מה שהיא תבחר. אני רק אעמוד שם, אסתכל על העניים הירוקות המדהימות האלה ולא ארפה ממנה לעולם. (אני כל היום, מ-8 בבוקר חושבת על הרגע שאני אגיע הביתה ואכתוב לכם את זה- תודה שאתם כאן!)
חזרתי מהביה"ח. אחרי שהרופאים אמרו לאחי שהדרך היחידה להבין מה קורה איתה זה להרדים אותה. רציתי לצווח, שלא, שיפסיקו, שהיא יכולה לבד, שהם רק צריכים לתת לה לעשות את שלו. רציתי לישון בביה"ח, להיות איתה כל הלילה, אבל הם אמרו שאין צורך והאחים שלי רצו שאני אנוח אז חזרתי למחרת ב-7 בבוקר. הלכתי לישון, יותר נכון ניסיתי. התהפכתי מצד לצד נאבקת בבת קול שאומרת לי- זהו, זה נגמר! את יתומה. היא מתה. אח"כ חלמתי. חלמתי שמחר אני הולכת לבית העלמין. ושביום שישי עולים שוב לקבר. בכיתי. אבל עשיתי הכל בשביל שזה לא ישפיע- כי היא לא יכולה למות. אני קטנה מידי בשביל להישאר בלי אימא. לפני כמה שנים היא נסעה לחו"ל. ביום שהיא נסעה העלתי חום- ובכיתי ורציתי שהיא תחזור- כי אף פעם לא הייתי חולה בלעדיה. בבית צחקו עלי- ואמרו שאני חולה בגלל הגעגעוים. החלום שלי היה למציאות. ביום חמישי בבוקר בשעה 9:00 אמרו לנו שזה עניין של כמה שעות. רק לאחרונה התחלתי לצאת מהבית, משכחתי את שנת האבל לכמעט שנתיים. ואמרו לי לצאת מזה- ולהתחיל לחיות אז הקשבתי להם. אתמול לקחתי את האחיינים שלי לבריכה. לאותה בריכה שהיא לקחה אותי כל החיים. ישבתי באותו ג'קוזי שהיא כל הזמן אמרה שאסור לי כי הייתי מתחת לגיל 18. אז עכשיו מותר לי והיא לא פה בשביל להיות איתי. הסתכלתי על אמהות וילדיהם, על סבתא שמשחקת עם הנכדים שלה כמו שאימא שלי לעולם לא תראה את שלי. עלה לי החוום. כאבי ראש מטורפיפ- וכל מה שמתנגן לי בראש זה- למה לא עשית כלום?!? למה נתת להם? למה הרשת להם להרדים אותה? אתמול בלילה קראתי לה. לקחתי כדורים, אבל זה הרי אף לא עוזר כמו הכוס מים והנשיקה לחי, וההצקה הבלתי פוסקת שצריך ללכת לרופא. כל כך לא רציתי לקום בבוקר, והיום חזרתי הביתה, אחרי שהתקבלתי לעבודה בלי נפש חיה לספר לו על ההישג. היא כועסת עלי, כי יכולתי להיות בת טובה יותר, כי יכולתי להתחשב בלי להתעלם ממנה. מתחננת כל הזמן לקצת הפסקה. לקצת שקט נפשי. (למרבה ההופעה מצאתי טיפה בהופעות מוזיקה של כל מיני זמרים, אבל הרי אי אפשר לחיות בהופעה). אני משוחררת. כשהפעם הראשונה שכתבתי פה הייתה לפני הגיוס. אז בכיתי שלא יהיה לי לאן לחזור הביתה. מי ידע שההרגשה ההיא תהיה אם אפשר יותר טובה. שהרי היום אין לי עם מי לחלוק את הבית הענק הזה. אתם מכירים את התחושה הזאת? שהחיים מיצו את עצמם? שאין לך יותר מה לעשות, ואיך לתרום, שהכל זה רק קשקוש אחד גדול? נמאס לי להתחנן בכל פיגוע ש- למה הם ולא אני? שהחיים שלי גם ככה חסרי ערך. אבל כנראה שמישהו למעלה לא חושב ככה. מה לא הייתי עושה בשביל חיבוק? בשביל עוז הזדמות לשאול אותה- נכון שאת באמת אוהבת אותי? לקבל נשיקה צפצפנית, לריב איתה על הבגדים שלי, לריב איתה על כסף, על אוכל, על מה שהיא תבחר. אני רק אעמוד שם, אסתכל על העניים הירוקות המדהימות האלה ולא ארפה ממנה לעולם. (אני כל היום, מ-8 בבוקר חושבת על הרגע שאני אגיע הביתה ואכתוב לכם את זה- תודה שאתם כאן!)