הסיבוב של חיי
איך שראיתי אותו מרחוק ידעתי שזה הולך להיות הסיבוב שלי חיי. ככה הסתובב לו בסוף הדרך, מחכה שאני אגיע. 20 מטר לפני הפנייה, איזה 20, אולי 50 מטר לפני הפנייה, כבר נדלקו לי העיניים ודפקתי את הרגל עם כל הכוח על הגז. `מה אתה...?` גילי הרימה גבה שואלת, למרות שידעה את התשובה. גילי החכמה שלי. גילי היפה והקטנה. והכי חכמה בעולם שלי. לא עניתי לה. למי היה זמן לענות. תוך שנייה היינו בסיבוב. הסיבוב של החיים שלי שהפך להיות גם הסיבוב של החיים שלה. ותוך שנייה היינו שם עם כל הכוח, בשיא המהירות. חצי צד של האוטו התרומם. החצי שלי. מסכנה גילי, בטח חשבה שהאוטו הולך להתהפך עליה. אבל אני ידעתי שאנחנו הולכים להתעופף. בחצי אוטו באוויר התחילה ההתעופפות שלנו, ואם לא האוטובוס שהיה שם בטח היינו ממשיכים. בטח האוטו היה נהפך לאיזה רחפת או משהו כזה והיינו מעופפים לנו במהירות טיל. אבל האוטובוס היה תקוע שם כמו איזו גרוטאה ציבורית שאספה בתוכה את כל האיטיים של העולם, שחוזרים מהשוק עם כל השקיות האלה שלהם. כל האיטיים האלה שחייבים לשבת בכבדות באוטובוס עם השקיות הכבדות שלהם, כאילו שגם ככה לא מספיק כבד לאוטובוס. חצי האוטו התרומם, ואם לא האוטובוס, עם המהירות, והגז, והעיניים הדלוקות שלי, והנשימה העצורה של גילי - בטח היינו ממשיכים גם ברגעים אלה לעופף. וזה לא שלא ראיתי את האוטובוס הזה, אבל זה היה הסיבוב. ה- אני מתכוון. הסיבוב בה` הידיעה. וזה האוטובוס שלא היה צריך להיות שם. וכשבא לך ה` הידיעה בחיים, ולי עד הפעם הזאת לא היה שום ה` הידיעה בחיים, חוץ מגילי אולי, אז כשבא לך ה` הידיעה בחיים שום דבר לא יכול לשנות את זה. אחרת זה לא החיים שלך. לא החיים בה` הידיעה. זה סתם חיים באוטובוס עם שקיות כבדות. אז נכנסנו באטובוס. ומה אני אגיד לכם, האוטובוס לא עצר לנו את ההתעופפות. וזו בשבילי ההוכחה, ה- עם ה` הידיעה, שזה היה הסיבוב של החיים שלי. מילא איך שהאוטו עף, אבל אנחנו. איך שאנחנו עפנו. לא כמו איזה בנאדם מחופף שרוצה להיות ציפור או טאיירה או משהו אחר שעף, וקופץ מקומה 12 ונוחת כמו איזה שקית כבדה מהשוק בצניחה ישירה על המדרכה שלמטה. מתפצפץ כמו שקית עגבניות על האספלט. אנחנו עפנו. מלמטה למעלה. התרוממות. למאית השנייה ראיתי את גילי איך היא מתעופפת לה. למרות שאצלה זה לא היה כל כך מוצלח כמו אצלי. אולי המשיכה לעצור את הנשימה, ולעוף בנשימה עצורה זה לא טוב. צריך לשחרר את האוויר. בשביל זה קודם יש את הגז והדלקה והנשימה העצורה. זה הכל הכנות. בזמן ההתעופפות צריך לשחרר הכל ולעוף. כמו שאני עפתי. ואם לא היה האוטובוס הזה שום דבר לא היה עוצר אותי. לא עצרה השמשה של האוטו, כמו מעטפת ניילון עברתי אותה, מתרומם לי מעלה מעלה. כל כך פשוט זה היה שאני אפילו לא יודע איך הגעתי לתוך האוטובוס. לא זוכר אפילו שעברתי איזה חלון של אוטובוס, כזה שכל האיטיים בוהים בו בזמן שהאוטובוס מאט להם את החיים. לא יודע איך, אבל בסוף מצאתי את עצמי בין ירכיה של אחת, נוסעת ציבורית רכה ונעימה. ככה עם הרגליים בין השקיות המפוזרות שלה, והגב שבור על הברכיים שלה והראש מונח לה על הירכיים הרכות שלה. ועוד הספקתי לראות את המבט המבועת שלה - אולי מההתנגשות, אולי מהחיוך שלי, אולי לא הבינה איך הצלחתי לעוף ואני כל כך צעיר. אז עכשיו אני בהמתנה. אלהים יודע למה. ואלוהים, שבתחושה שלי אני אמור להיות קרוב אליו יותר מאי פעם, נראה לי הוא בכלל לא באזור. אני יושב בתוך משהו שהוא ההפך מואקום וממתין. ושמו לי רק חלון כזה מול העיניים, שממנו אני רואה איך מנתחים את גילי שלי. גילי היפה שלי. ה` הידיעה הראשון שלי אם נחשיב את הסיבוב לה` הידיעה השני. לא יודע מה הסיפור. אם סוחבים ככה זמן עד שיחליטו מה לעשות איתי, או שזה מן עונש חינוכי כזה. ואני מסתכל מתחתיי ואין כלום - לא אספלט, לא רצפה, כלום. אוויר אני חושב. ואני לא נופל אבל גם לא מתרומם. שעמום מחץ. שעמום המוות. והנה המוניטור של גילי מתיישר לקו שטוח, כזה שנראה כמו אספלט או אוטובוס. ואני מיישר את הגב. מיישרים קו - אני והמוניטור של גילי. ואני רואה איך היא מתעופפת לה מתוך הגוף שלה. מעלה מעלה. `עפה הבת זונה` אני מחייך בגאוה זקופה. `כמו גדולה עפה, כמו ציפור, כמו טאיירה, כמו מלאך`. ידעתי שיש לה את זה. לא סתם נהיים ה` הידיעה. והנה החלון נעלם, ומאחוריו גילי עם כנפיים. עומדת לה באוויר מולי, ורק הכנפיים שלה ככה מתנופפות כאילו להחזיק אותה שלא תיפול. ואני רוצה לקום לקראתה, אבל כלום לא זז אצלי. תקוע. והיא מסתכלת עליי. ואני מחייך. והיא מחייכת. וכוסאומו אני מחייך אבל בא לי לבכות. לזוז אני לא יכול. כמו איזו גרוטאה. וגילי החכמה שלי רואה ומבינה הכל. והיא מחייכת, מרימה גבה , קורצת לי ועפה.
איך שראיתי אותו מרחוק ידעתי שזה הולך להיות הסיבוב שלי חיי. ככה הסתובב לו בסוף הדרך, מחכה שאני אגיע. 20 מטר לפני הפנייה, איזה 20, אולי 50 מטר לפני הפנייה, כבר נדלקו לי העיניים ודפקתי את הרגל עם כל הכוח על הגז. `מה אתה...?` גילי הרימה גבה שואלת, למרות שידעה את התשובה. גילי החכמה שלי. גילי היפה והקטנה. והכי חכמה בעולם שלי. לא עניתי לה. למי היה זמן לענות. תוך שנייה היינו בסיבוב. הסיבוב של החיים שלי שהפך להיות גם הסיבוב של החיים שלה. ותוך שנייה היינו שם עם כל הכוח, בשיא המהירות. חצי צד של האוטו התרומם. החצי שלי. מסכנה גילי, בטח חשבה שהאוטו הולך להתהפך עליה. אבל אני ידעתי שאנחנו הולכים להתעופף. בחצי אוטו באוויר התחילה ההתעופפות שלנו, ואם לא האוטובוס שהיה שם בטח היינו ממשיכים. בטח האוטו היה נהפך לאיזה רחפת או משהו כזה והיינו מעופפים לנו במהירות טיל. אבל האוטובוס היה תקוע שם כמו איזו גרוטאה ציבורית שאספה בתוכה את כל האיטיים של העולם, שחוזרים מהשוק עם כל השקיות האלה שלהם. כל האיטיים האלה שחייבים לשבת בכבדות באוטובוס עם השקיות הכבדות שלהם, כאילו שגם ככה לא מספיק כבד לאוטובוס. חצי האוטו התרומם, ואם לא האוטובוס, עם המהירות, והגז, והעיניים הדלוקות שלי, והנשימה העצורה של גילי - בטח היינו ממשיכים גם ברגעים אלה לעופף. וזה לא שלא ראיתי את האוטובוס הזה, אבל זה היה הסיבוב. ה- אני מתכוון. הסיבוב בה` הידיעה. וזה האוטובוס שלא היה צריך להיות שם. וכשבא לך ה` הידיעה בחיים, ולי עד הפעם הזאת לא היה שום ה` הידיעה בחיים, חוץ מגילי אולי, אז כשבא לך ה` הידיעה בחיים שום דבר לא יכול לשנות את זה. אחרת זה לא החיים שלך. לא החיים בה` הידיעה. זה סתם חיים באוטובוס עם שקיות כבדות. אז נכנסנו באטובוס. ומה אני אגיד לכם, האוטובוס לא עצר לנו את ההתעופפות. וזו בשבילי ההוכחה, ה- עם ה` הידיעה, שזה היה הסיבוב של החיים שלי. מילא איך שהאוטו עף, אבל אנחנו. איך שאנחנו עפנו. לא כמו איזה בנאדם מחופף שרוצה להיות ציפור או טאיירה או משהו אחר שעף, וקופץ מקומה 12 ונוחת כמו איזה שקית כבדה מהשוק בצניחה ישירה על המדרכה שלמטה. מתפצפץ כמו שקית עגבניות על האספלט. אנחנו עפנו. מלמטה למעלה. התרוממות. למאית השנייה ראיתי את גילי איך היא מתעופפת לה. למרות שאצלה זה לא היה כל כך מוצלח כמו אצלי. אולי המשיכה לעצור את הנשימה, ולעוף בנשימה עצורה זה לא טוב. צריך לשחרר את האוויר. בשביל זה קודם יש את הגז והדלקה והנשימה העצורה. זה הכל הכנות. בזמן ההתעופפות צריך לשחרר הכל ולעוף. כמו שאני עפתי. ואם לא היה האוטובוס הזה שום דבר לא היה עוצר אותי. לא עצרה השמשה של האוטו, כמו מעטפת ניילון עברתי אותה, מתרומם לי מעלה מעלה. כל כך פשוט זה היה שאני אפילו לא יודע איך הגעתי לתוך האוטובוס. לא זוכר אפילו שעברתי איזה חלון של אוטובוס, כזה שכל האיטיים בוהים בו בזמן שהאוטובוס מאט להם את החיים. לא יודע איך, אבל בסוף מצאתי את עצמי בין ירכיה של אחת, נוסעת ציבורית רכה ונעימה. ככה עם הרגליים בין השקיות המפוזרות שלה, והגב שבור על הברכיים שלה והראש מונח לה על הירכיים הרכות שלה. ועוד הספקתי לראות את המבט המבועת שלה - אולי מההתנגשות, אולי מהחיוך שלי, אולי לא הבינה איך הצלחתי לעוף ואני כל כך צעיר. אז עכשיו אני בהמתנה. אלהים יודע למה. ואלוהים, שבתחושה שלי אני אמור להיות קרוב אליו יותר מאי פעם, נראה לי הוא בכלל לא באזור. אני יושב בתוך משהו שהוא ההפך מואקום וממתין. ושמו לי רק חלון כזה מול העיניים, שממנו אני רואה איך מנתחים את גילי שלי. גילי היפה שלי. ה` הידיעה הראשון שלי אם נחשיב את הסיבוב לה` הידיעה השני. לא יודע מה הסיפור. אם סוחבים ככה זמן עד שיחליטו מה לעשות איתי, או שזה מן עונש חינוכי כזה. ואני מסתכל מתחתיי ואין כלום - לא אספלט, לא רצפה, כלום. אוויר אני חושב. ואני לא נופל אבל גם לא מתרומם. שעמום מחץ. שעמום המוות. והנה המוניטור של גילי מתיישר לקו שטוח, כזה שנראה כמו אספלט או אוטובוס. ואני מיישר את הגב. מיישרים קו - אני והמוניטור של גילי. ואני רואה איך היא מתעופפת לה מתוך הגוף שלה. מעלה מעלה. `עפה הבת זונה` אני מחייך בגאוה זקופה. `כמו גדולה עפה, כמו ציפור, כמו טאיירה, כמו מלאך`. ידעתי שיש לה את זה. לא סתם נהיים ה` הידיעה. והנה החלון נעלם, ומאחוריו גילי עם כנפיים. עומדת לה באוויר מולי, ורק הכנפיים שלה ככה מתנופפות כאילו להחזיק אותה שלא תיפול. ואני רוצה לקום לקראתה, אבל כלום לא זז אצלי. תקוע. והיא מסתכלת עליי. ואני מחייך. והיא מחייכת. וכוסאומו אני מחייך אבל בא לי לבכות. לזוז אני לא יכול. כמו איזו גרוטאה. וגילי החכמה שלי רואה ומבינה הכל. והיא מחייכת, מרימה גבה , קורצת לי ועפה.