הסוף...

הסוף...

חופר את הקבר שיהיה עמוק, שואף את הפחד שיהיה רחוק. בידיים כואבות הפנים מזיעות. לוגם את הדמעות- להרוות את הכאב עם מבט מרוכז באי שם האחר. קוטף את הורד שנבל כבר מזמן, ומניח לצידו שיהיה מוכן. הוא בפנים וקר האחרים מכסים אותו בעפר. הוא כבר לא חופר- הוא כבר עמוק הוא לא שואף- הוא רחוק, באי שם- היכן שהפרח הנבול נמצא, היכן שהכאב התפורר ועף הוא שוכב. הוא נגמר.
 
למעלה