נינוה.
בנינווה, העיר הגדולה לאלוהים, אפשר היה להשיג כמעט הכול.
אם היה לך די כסף, יכולת לשכור סופר שיכתוב עבורך אילן יוחסין המגיע עד גילגמש, כוהן שיסביר מדוע אשתך כועסת עליך למרות שהיא מתעקשת שהיא לא כועסת.
או אשף שיטיל קסם, יסיר קללה, או לכל הפחות יעניק פירוש מלומד לחלום מוזר שחלמת.
אבל היה תחום אחד שאפילו בעלי הממון הגדולים ביותר לא העזו להתערב בו.
השמים.
שם. כך היה ידוע לכל ילד, מורדוך בכבודו ובעצמו מסדר את מסלולי הכוכבים.
אתה יכול להתווכח עם השכן, עם גובה המסים, עם החותן.
ואם החיים נמאסו עליך במיוחד, תתווכח אפילו עם המלך.
אבל עם גרמי השמים אסור בתכלית האיסור להתווכח
משום כך נהנו האסטרולוגים ממעמד יוצא דופן. איש לא אהב אותם. הם תמיד הגיעו עם חדשות רעות, מעולם לא עם חדשות כמו "מחר תמצאו שק זהב" או "השנה החיטה תגדל מעצמה". ובכל זאת, כולם הקשיבו להם. אם מורדוך טורח לשלוח הודעה באמצעות הירח, אין זה מנומס להתעלם ממנה.
---------
משמרת הלילה במצפה הכוכבים עמדה להסתיים. עוד רגע והשחר יעלה מעל החידקל, ופיתחום, האסטרולוג הראשי, כבר תכנן את ארוחת הבוקר שלו. הוא התלבט בין דבלה ממולאת בבשר עגל אצל איבן סעדון לבין כיכר לחם טרייה עם חמאה מותכת.
זו הייתה התלבטות נעימה לבטנו המכרכרת
ואז הביט במקרה בירח.
תחילה חשב שעיניו עייפות. אחר כך האשים את הלחות. לאחר מכן האשים את העוזר שלו, אף שהעוזר כלל לא היה במשמרת. רק לאחר שכל האפשרויות הסבירות אזלו, פתח את לוחות החישוב.
הוא חישב פעם אחת.
פעם שנייה.
ופעם שלישית.
התוצאה נותרה כשהייתה.
הלבנה אינה נמצאת במקום שבו היא אמורה להיות.
פיתחום סגר את הלוחות, פתח אותם שוב, בתקווה שהמספרים יתחרטו. הם לא התחרטו.
בעוד שלושה ימים יתחיל ליקוי ירח מעל נינווה.
התיאבון שלו נעלם מיד. למען האמת, גם העתיד שלו נראה פתאום פחות בטוח.
ומיד לחץ על הכפתור האדום.
כעבור דקות אחדות כבר התכנסה מועצת החירום בארמון. הכוהן הגדול בחן את לוחות הטין, השווה אותם לרישומים בני מאתיים שנה, השווה גם אותם לרישומים בני ארבע מאות שנה, ולבסוף הנהן בהבעה רשמית.
בעוד שלושה ימים, כך קבע, תוטל קללה על מלך אשור.
---------
כאן ראוי להסביר פרט קטן על האשורים.
הם היו עם מעשי מאוד.
במקום להתווכח עם האלים, הם פשוט מצאו פתרון מנהלי. במשך מאות שנים, בכל פעם שליקוי ירח איים על המלך, היו ממנים מלך זמני. האיש היה לובש את הכתר, יושב על הכס, מקבל קידה מהשרים, אוכל מכלי הזהב המלכותיים, ונהנה מכל יתרונות המלוכה למשך ימים אחדים. לאחר שהקללה הייתה נוחתת עליו, היו מוציאים אותו להורג. המלך האמיתי היה שב לארמון, מודה לאלים על שיתוף הפעולה, וממשיך למשול.
----------
הנוהל הוכיח את עצמו במשך דורות.
וזו הייתה בדיוק הבעיה.
נוהל שמצליח זמן רב כל כך מפסיק להיות רעיון והופך למסורת. ומסורת, כידוע, מסוכנת הרבה יותר מרעיון, משום שאיש כבר אינו זוכר מדוע התחילו אותה.
מלך אשור סרגון הגדול שמע את דברי הכוהן, הנהן בשלווה מעוררת קנאה, ולאחר רגע של מחשבה מצא את הפתרון המתבקש.
הוא קם מכיסאו, הסיר את הכתר מעל ראשו, הניח אותו על ראשו של פיתחום והכריז שמעתה ועד הליקוי האסטרולוג הראשי הוא מלך אשור.
פיתחום ניסה למחות. הוא הסביר שתפקידו היה רק לקרוא את השמים, לא להשתתף בהם. הוא אף ציין, בזהירות רבה, שהוא מעדיף באופן עקרוני להישאר בחיים.
סרגון הגדול הקשיב בסבלנות.
לאחר מכן הסביר לפיתחום את ההיגיון.
הרי אילולא היה מגלה את הליקוי, איש לא היה מוטרד כלל. במובן מסוים, אמר המלך, פיתחום הוא שהביא את הקללה לארמון. יהיה זה בלתי הוגן לחלוטין שהמלך יסבול לבדו מתוצאות עבודתו של האסטרולוג.
הנימוק נשמע כה הגיוני, עד שכל השרים הנהנו מיד. הרי אפאחד לא רצה להיות המלך במקום פיתחום
ואכן פיתחום במשך שלושה ימים נהיה למלך.
הוא חתם על צווים שאיש לא התכוון לבצע, הקשיב לעתירות שלאיש לא הייתה כוונה לפתור, וגילה שמלוכה היא בעיקר היכולת לגרום לאנשים אחרים להמתין מחוץ לדלת.
ואז הגיע הלילה.
הירח החל להחשיך.
הכוהנים הכריזו שהקללה ירדה מן השמים.
התליין התקרב.
פיתחום הביט סביבו כלא מאמין.
אך הוא רק ראה חיוכים מנומסים של אנשים שכבר החליטו שהבעיה נפתרה.
אפילו אביו של פיתחום חייך מן השורה הראשונה. בתמורה לחמש עיזים הסכים לקבל את המאורע ברוח טובה, וממילא תמיד חשב שבנו קורא יותר מדי כוכבים ופחות מדי עובד במקוצוע ריאלי.
ואז נזכר פיתחום.
יום קודם לכן, בעודו מלך לכל דבר ועניין, כתב צו אחרון.
לא צו שממנה מלך חדש.
לא צו שדוחה את הליקוי.
אלא צו שמבטל את מוסד המלוכה כולו.
הרעיון היה פשוט. אם הקללה חלה על מלך, די בכך שלא יהיה מלך. זו הייתה, לדעתו, הדרך האלגנטית ביותר לנצח את מורדוך מבלי להעליב אותו.
הצו הובא מן הארכיון ונקרא בקול.
לרגע השתררה שתיקה.
אפילו התליין נראה נבוך.
אם אין מלך, הרהר לעצמו, אין את מי להוציא להורג. ואם אין את מי להוציא להורג, לשם מה צריך תליין? זו הייתה מחשבה מטרידה מאוד עבור אדם שהתפרנס מהוצאה להורג.
הכוהן העליון עיין בצו בנחת, החזיר אותו אל הסופר והניד בראשו.
לא.
את המלך נוציא להורג.
איש לא העז לשאול מדוע, אך הכוהן הסביר בכל זאת.
אם נתחיל להתחכם למורדוך, אמר, בסוף נחשוב שגם אפשר לשנות את הכללים. אחר כך מישהו יציע להגביל את סמכויות המלך. אחר כך ידרשו שהעם יבחר את שליטיו. ומשם הדרך קצרה לאנרכיה מוחלטת.
וכך בכוח תושיית הכהן העליון חזרה נינווה להיות עיר גדולה לאלוהים..
