זה באמת מאד מאד קשה!
אני חושבת שזה הכי קשה כאשר אנחנו לא שלמות עם עצמנו, ואז זה סוג של בושה לספר את זה, פחד לאכזב, פחד מחוסר קבלה, כי אם אנחנו לא מקבלות לגמריי את עצמנו אז למה שאחרים כן?. נכון, ההורים שלנו הם דור אחר, הם מיושנים יותר, החשיבה שלהם לעיתים אחרת משלנו, ויכול להיות שיהייה לה מאד קשה לקבל את מה שאת אומרת. אבל אתן לך דוגמא לסיפור של חברה, ואולי זה ייתן לך קצת אומץ. היא פנתה לאמא שלה בגיל 36. שיתפה אותה והתגובה הייתה חמורה. יצאו משפטים כמו: זה חולני, זה לא טבעי, מה פתאום... וכו'. חברה שלי רק ישבה ונתנה לה להוציא כל מה שבא לה, בידיעה שהיא שייכת לדור אחר, והחשיבה שלה מקובעת, ובשורה כזו לא פשוטה לה. ספגה וספגה, היה קשה, אבל שמרה על פאסון ולא הגיבה בכעס או אכזבה. עם השנים דברים התרככו, היום, בגיל 41, היא בזוגיות אוהבת ושלמה, ואמא שלה מקבלת באהבה את בת הזוג שלה. היא התרגלה לרעיון, זה לקחת זמן אבל התרגלה. אם האמת הפנימית שלך יציבה וחזקה, וחשוב לך להרגיש שלמה בחייך, איזרי אומץ ותעשי את זה. קחי בחשבון שהתגובה לא בהכרח תהייה נעימה אבל עם הזמן הדברים יסתדרו. המון בהצלחה, ואל תחמירי עם עצמך, זה באמת לא קל! נורית
אני חושבת שזה הכי קשה כאשר אנחנו לא שלמות עם עצמנו, ואז זה סוג של בושה לספר את זה, פחד לאכזב, פחד מחוסר קבלה, כי אם אנחנו לא מקבלות לגמריי את עצמנו אז למה שאחרים כן?. נכון, ההורים שלנו הם דור אחר, הם מיושנים יותר, החשיבה שלהם לעיתים אחרת משלנו, ויכול להיות שיהייה לה מאד קשה לקבל את מה שאת אומרת. אבל אתן לך דוגמא לסיפור של חברה, ואולי זה ייתן לך קצת אומץ. היא פנתה לאמא שלה בגיל 36. שיתפה אותה והתגובה הייתה חמורה. יצאו משפטים כמו: זה חולני, זה לא טבעי, מה פתאום... וכו'. חברה שלי רק ישבה ונתנה לה להוציא כל מה שבא לה, בידיעה שהיא שייכת לדור אחר, והחשיבה שלה מקובעת, ובשורה כזו לא פשוטה לה. ספגה וספגה, היה קשה, אבל שמרה על פאסון ולא הגיבה בכעס או אכזבה. עם השנים דברים התרככו, היום, בגיל 41, היא בזוגיות אוהבת ושלמה, ואמא שלה מקבלת באהבה את בת הזוג שלה. היא התרגלה לרעיון, זה לקחת זמן אבל התרגלה. אם האמת הפנימית שלך יציבה וחזקה, וחשוב לך להרגיש שלמה בחייך, איזרי אומץ ותעשי את זה. קחי בחשבון שהתגובה לא בהכרח תהייה נעימה אבל עם הזמן הדברים יסתדרו. המון בהצלחה, ואל תחמירי עם עצמך, זה באמת לא קל! נורית
