הסדרי ראייה

[ערסlight]

אין ויכוח בינינו

לפחות לא על המהות. אבל אבא הוא איש מבוגר. לא מחנכים אותו. זה קצת כמו להתחיל עם בחורות. לא מכריחים, אפילו לא משכנעים. [אפילו לא מטרידים] אבל... אפשר לפתות. למשל, לאפשר לאבא לבוא לצפון ובמקום שיסע הלוך וחזור [מה שדי שוחק אם אתה לא עושה זאת בנפש חפצה]... להעמיד את הדירה לרשותם ובעצמה שתלך לחברה נגיד. בשביל זה צריך להפנים משהו מהחיים, קודם.

 

[לימונ דה]

כפרה! יש הבדל בין אבא לבחורה

להתחיל עם בחורות - סבבה. למה לך בחורה שלא נענית לך בנפש חפצה? יש עוד הרבה דגים בים. אבל אבא, מה לעשות, יש רק אחד. אז אם האמא עושה אמצים כדי שהאבא יראה יותר את הבן שלו, חושבת שזה לגיטימי שתעשה הרבה יותר מ"פיתוי". אז אולי הנפש לא תהיה חפצה בצורה אופטימלית, אבל מי יודע? אולי "מתוך שלא לשמה יהיה לשמה?". הגישה הכללית של "דברים הם כמו שהם צריכים להיות" היא גישה שאני מקבלת כשמדובר בלהרפות הכין שאין טעם להתאמץ. אבל לפעמים נראה שאנשים לוקחים אותה למקום של "למה להתאמץ? ממילא דברים קורים כפי היו צריכים לקרות". מזכיר לי את "תן לי את האומץ לשנות את מה שניתן לשינוי, את השלווה לקבל את מה שלא, ואתה התבונה להבדיל ביניהם". אז לפעמים התבונה מגיעה רק אחרי שמנסים קצת, ונותנים צ'אנס. רק אז - אם לא הולך - שווה להרפות. דעתי

 

[ערסlight]

ממש לא מסכים

הרצון לשנות בן זוג לשנות גישה כבר הרס לא מעט מערכות יחסים. למה זה אמור לעבוד אחרי שמתגרשים? התבונה כאן תהיה לא להתקרב לבור הזה.

 

[לימונ דה]

לשנות בן זוג? מה הקשר?

יש מרחק רב בין "לשנות מישהו" ובין "לנסות לשכנע משיהו". מי מנסה לשנות? למה כל דבר בקיצוניות? אם אני משקיעה בלקדם אינטרס - לצורך הענייין לובינג לכל דבר - למען מטרה שחשובה בעיני, זה נקרא לשנות מישהו? במערכות יחסים שי דינמיקה. ויש השפעה הדדית. והיא יכולה להיות חיובית ומפרה, אם יש בה תועלת משותפת. טובת הילד כאן היא תועלת משותפת מובהקת. בור? שום בור! ומעל כל בור אפשר גם לבנות גשר. קודם לנסות לעשות את המיטב. לא עוזר? - רק אז להרפות. זה לא נקרא לשנות בן זוג ולא לשנות גישה.

 

[ערסlight]

מחייך

"יש בינינו מחלוקת גדולה" משמעות המשפט שהיא מנסה לכפות עליו את דעתה והוא מתנגד.

 

[לימונ דה]

מחייכת

"יש בינינו (אתהערס ואני) הבדל גדול" כשאני קוראת משפט כמו "יש בינינו מחלוקת גדולה" - אני מתרגשמת אות ל: יש בין העמדות שלנו פער גדול. עוצו עצה, איך אפשר לצמצם אותו. וכל זה מנקודה של מטרה משותפת (לפתור את המחלוקת לטובת כל הנוגעים בדבר, בצורה שתיטיב עם כל הנוגעים בדבר. מנצח מנצח). יש איום - המחלוקת. ויש הזדמנות - למצוא פתרון. ואילו אתה איך פרשת את זה? כפיה. שליטה. מלחמה. אתה יודע מה? אולי אתה יותר מציאותי ואני יותר תמימה. מאמינה שיש דרכים בין בני אדם (ולא בכפיה, מניפולציה, מאבק) לפתור מחלוקות גדולות. "לפעמים חלומות מתגשמים. לפעמים, כשהלב עוד תמים".

 

[magic40]

מחייכת-אתם כבר לא תתחתנו../images/Emo6.gif

 

[לימונ דה]

למה? כולה מחלוקת ../images/Emo3.gif

 

[magic40]

../images/Emo13.gif

 

[אופק דגנית]

הסדר של זמן...

לא לתת משקל "עודף" למה שיהיה כתוב בהסכם על הסדרי הראיה.. ולהבין..שמה שכתוב לפעמים נשאר רק כתוב.. מה שיקבע באמת..זה הגמישות שלך..לזמן למצב...לסיטואציה.. ולדלת הפתוחה שתשאירי.. ולצורך של האב..שגם הוא יכול להשתנות עם האב.. את האב אולי יהיה אפשר לחייב בהגדלת מזונות אבל לא בשינוי הסדרי ראייה.. לפעמים.. שנותנים לזמן את הזמן והגמישות שלו..הדברים מסתדרים לבד..

 

[סתם שמוליק]

ההיגיון (שלי לפחות) אומר

(בהנחה שעד עכשיו גרתם במרכז) שאם האב רוצה לעבור לצפון זו זכותו, אבל יאלץ לעשות את הנסיעות בעצמו, נסיעות שנובעות מההחלטה שלו. מצד שני, אם הוא לא יכול להגיע למרכז, עלול להיווצר מצב שהילדים לא יראו את אביהם. החובה חלה עליו כנראה, אך עדיף שתנסו ביחד למצוא דרך שהוא כן יוכל לפגוש את הילדים.

 

[M i c h a l y U S A]

מה זה משנה מה מקובל?

תעשי את מה שמתאים לך ולילדים שלך ולגרוש שלך רק מה שתאים למשפחה שלך. למרות שהוא הגרוש..הוא עדיין חלק מהמשפחה..וככה יהיה כל חייך וחיי הילדים.. אז כדאי מאוד לתקשר ולגשר ולהגיע להסכם שבוא כולם יצאו נשכרים.

 

[R a c h e li]

גם אני אמרתי לו....

תקשיב אתה רחוק אולי ניפגש באמצע נדרך ? אמר סבבי.... ואני עם הסבבי הזה חשבתי שאמצא את עצמי פעמיים בשבוע באיי יוון

וכל סוף שבוע שני במלון מפואר עם איזה לאטיני

טוב נוווווווווווווו חלומות אינם מתגשמים.... רחלי התעוררתי

 

[לימונ דה]

רעיון לדוגמא

לרדת מנושא ההסכם הרשמי, ומנוןשאים כמו "מקובל" ו"נכון". מכיון שהאב עדיין לא יודע במה הוא יהיה מסוגל לעמוד, ולכן אינו מוכן להתחייב ליותר וזה לגמרי לגיטימי. אדם שלא מתחייב מראש, זה לא בגלל שאינו רוצה לראות תהילד, אלא בגלל שלא רוצה לקחת מחויבות שלא יעמוד בה. לנסות לסכם איתו תקופת נסיון, שבה יראה את הילד כל סוף שבוע שני, כאשר לסרוגין אתם מתחלקים בנטל של הנסיעה הארוכה. פעם בארבעה שבועות הוא יעשה נסיעה ארוכה (יותר טוב מבחינתו מאשר פעם בשלושה שבועות שהוא כבר מוכן). ופעם בארבעה שבועות את תסיעי את הילד לכדי מרחק נסיעה סבירה ממנו. אם הנסיון עולה יפה, אפשר לעגן אותו, מתוך הבנה שדברים הם דינמיים, כל אחד מתחשב בשני, ושניכם מוכנים להתגמש על מנת לאפשר לאב ולילד לשמור על קשר יותר תכוף. רק דוגמא. בטוחה שיש עוד דרכים. בהצלחה לכולכם