אלמנה כחולה
New member
הנשמה שלי
הנשמה שלי נמצאת עמוק עמוק, בתוך קופסא קטנה, עשויה פלדת אל-חלד, מצופה נחושת מבחוץ ובד לבד עבה מבפנים. ישנם חרכים לנשימה וחרירים קטנים להצצה. אם היא רוצה היא פותחת צוהר קטן, שאפשר להציץ פנימה, אבל צריך לדפוק הרבה זמן על הקופסא, ולבקש יפה. שוכבת מכורבלת בפינת הקופסא, סגורה לה בפנים. ``נשמה``, אני אומרת לה, ``תפתחי לו את הדלת, או איזה חלון``. ``לא, לא, לא``, היא עונה לי בתקיפות, ``הוא לא באמת רוצה, והוא יכאיב לי, את יודעת, זה כמו מישהו שעבר זעזוע מוח ומקבל בעיטה בראש, אני לא אפתח לו, 16 שנה שכב פה איש איתי, מכורבל בחומי, חיבק וליטף, ובסוף, נתן אגרוף ונעלם, אל תאמיני!``, והיא מוסיפה, ``את מטלטלת אותי, ומזל שיש לי את קירות הלבד שלי, שמגינים עלי``. ``נשמה``, אני מתחננת, ``הרי קר לך כל כך לבד, והוא רוצה להכנס, תראי אותו, רועד שם בחוץ`` ``לא, לא, לא``, עונה הנשמה, ``אני פותחת לו צוהר, הוא יכול להכניס אצבע וללטף אותי, והוא לא עושה את זה, אפילו מילה טובה אין לו, לקמצן, לתת`` ``נשמה``, אני כבר בוכה, ``הוא לא יודע כמה את גדולה, כמה נתינה יש בך, הוא זקוק לך, את קטנה בפנים אבל אם תצאי החוצה תעטפי את כולו, תחממי אותו כל כך, ברכות שלך, בעדינות שלך, צאי נשמה, צאי`` ``לא``, עונה הנשמה, ``הוא יפגע בי, הוא לא ראוי, אפילו על הצוהר הפסיק לדפוק, רק מחכה לו שם בחוץ, בקור``. ``איש``, אני מבקשת, ``עזור לי, לטף אותה, עשה משהו, היא תסובב לך את הגב, ע ש ה מ ש ה ו ומהר!`` ``את מפנקת אותה``, הוא עונה לי, ``שתצא, למה את מחזיקה אותה בקופסת הלבד הזאת, שתראה את עצמה, הרי מה שלא יהיה, היא תגיד לך בסוף, את רואה וצדקתי, לא כדאי לך, לא אעזור לך`` נשמתי, נשמתי. איש. איש. בסוף אני נשארת לבדי.
הנשמה שלי נמצאת עמוק עמוק, בתוך קופסא קטנה, עשויה פלדת אל-חלד, מצופה נחושת מבחוץ ובד לבד עבה מבפנים. ישנם חרכים לנשימה וחרירים קטנים להצצה. אם היא רוצה היא פותחת צוהר קטן, שאפשר להציץ פנימה, אבל צריך לדפוק הרבה זמן על הקופסא, ולבקש יפה. שוכבת מכורבלת בפינת הקופסא, סגורה לה בפנים. ``נשמה``, אני אומרת לה, ``תפתחי לו את הדלת, או איזה חלון``. ``לא, לא, לא``, היא עונה לי בתקיפות, ``הוא לא באמת רוצה, והוא יכאיב לי, את יודעת, זה כמו מישהו שעבר זעזוע מוח ומקבל בעיטה בראש, אני לא אפתח לו, 16 שנה שכב פה איש איתי, מכורבל בחומי, חיבק וליטף, ובסוף, נתן אגרוף ונעלם, אל תאמיני!``, והיא מוסיפה, ``את מטלטלת אותי, ומזל שיש לי את קירות הלבד שלי, שמגינים עלי``. ``נשמה``, אני מתחננת, ``הרי קר לך כל כך לבד, והוא רוצה להכנס, תראי אותו, רועד שם בחוץ`` ``לא, לא, לא``, עונה הנשמה, ``אני פותחת לו צוהר, הוא יכול להכניס אצבע וללטף אותי, והוא לא עושה את זה, אפילו מילה טובה אין לו, לקמצן, לתת`` ``נשמה``, אני כבר בוכה, ``הוא לא יודע כמה את גדולה, כמה נתינה יש בך, הוא זקוק לך, את קטנה בפנים אבל אם תצאי החוצה תעטפי את כולו, תחממי אותו כל כך, ברכות שלך, בעדינות שלך, צאי נשמה, צאי`` ``לא``, עונה הנשמה, ``הוא יפגע בי, הוא לא ראוי, אפילו על הצוהר הפסיק לדפוק, רק מחכה לו שם בחוץ, בקור``. ``איש``, אני מבקשת, ``עזור לי, לטף אותה, עשה משהו, היא תסובב לך את הגב, ע ש ה מ ש ה ו ומהר!`` ``את מפנקת אותה``, הוא עונה לי, ``שתצא, למה את מחזיקה אותה בקופסת הלבד הזאת, שתראה את עצמה, הרי מה שלא יהיה, היא תגיד לך בסוף, את רואה וצדקתי, לא כדאי לך, לא אעזור לך`` נשמתי, נשמתי. איש. איש. בסוף אני נשארת לבדי.