הנשגבים (סיפור רקע)
"זה ממש לא מצחיק" לשמוע את המשפט הזה, זה כל כך מדכה, אנשים לא מבינים בדיחות. כך פגשתי את האדון שלי לפני כ-600 שנה... שמי הוא אוריאון, אני אחת הרוחות הנמצאות בעולם (של הנשגבים). וזה המשפט הראשון ששמעתי כאשר פגשתי את האדון שלי, טוב הוא לא היה האדון שלי עד אותו הרגע, זאת אומרת לאחר שדאגתי לכך שהוא ימעד לתוך חרא של גרוגוניס. אני כל הזמן שוכחת את הסיפור,זה הולך כך: אז אני הולכת ביער, ואני לא זוכרת בדיוק למה לעזאזל הגעתי אל מול המדרגות אבן שמובילות אל משהוא שנראה כמו קצה פרמידה. למה שמישהו ישים פרמידה באמצע היער? למה אני פה? יש דמות בקצה הפרמידה, היא נראת מרשימה (אני יכולה להשבע שהיא הייתה לטאה לפני רגע), והיא יורדת אלי. "מי את?" הוא שואל אותי. "אני אוריאון" אני עונה לו. "ומה את עושה בממלכתי?" "אין לי מושג." "ילדת קטנות לא צריכות להסתובב לבד..." שכחתי לספר, בצורתי הגישמית (כשאני לא במצב אסטרלי), לרוב הצורה שאני לובשת היא של ילדה קטנה בת 5. "אני רעבה..." (שמעתי אותו אומר "לעזאזל" והתעלמתי) הוא כל הזמן שאל אותי מה אני רוצה ולמה הגעתי אילו, הוא לא היה כל כך מנומס והוא בכלל היה מוזר כזה, הוא שאל אותי מה אני רוצה לאכול, אז אמרתי לו שבא לי שוקולד, והוא אמר שאין לו, איך יכול להיות בית בלי ממתקים?!?!? "מי אתה?" "אני ציפורניי קרח זאב" התחיל להיות קר והוא לקח אותי לאחד הבניין בסביבה והדליק לי מדורה שלא יהיה קר. ואז הוא שאל אותי מי לימד אותי את השיר ששרתי לו. לקח לי רגע להיזכר שהסיבה שבגללה הוא יצא מהפרמידה הייתה בגלל ששרתי לו שיר, אני חושבת שזה היה משהו לגבי מסע לכיון צפון צפון מזרח. אמרתי לו שאני חושבת שזה היה האדון שלי. הוא שאל אותי איך קוראים לאדון שלי "תשע זנבות אש" אני צריכה להסביר משהו, לרוב יש לי כמעין תחושה לגביו, לגבי הבית שלי, הם קשורים אחד בשני, הבית שלי נמצא בכיס הימני של האדון שלי, ומישום מה לאחרונה היה משהו חסר בנחכות של הבית שלי ויותר נכון תחושה שהאדון שלי נעלם. "ומה הוא רצה ממני?" "שתבוא אליו." "למה לי להגיע אליו?" "יש לו משהו לתת לך." "מה?" "משהו." "למה את לא הבאת אותו?" "כי אני לא יכולה להרים אותו." "ואיך זה נראה?" "משהו קטן." "אז אם הוא קטן,למה את לא הבאת אותו?" "כי הוא ממש, ממש, ממש כבד! (כמה שאלות) יש לך אולי משהו לאכול?" הוא התנצל שאין לו דברים לילדות קטנות אז ביקשתי ממנו סיפור, והוא סיפר לי סיפור על לוחם גדול וילדה קטנה ועל איך הלוחם הרג וקטל ותלש והיה הכי חזק מכולם (והוא בכלל לא סיפר על הילדה), אז אני סיפרתי לו גם כן על ילדה קטנה ועל לוחם ועל איך שהוא תקע את החנית שלו ופילח בשר של כל מי שעמד מולו, נראה לי שהוא היה מרוצה מהסיפור וככה דיברנו ולבסוף הוא הלך לישון. בבוקר שציפורני קרח זאב הגיע אלי ואמר לי שהוא ממש מתנצל אבל הוא לא יבוא איתי לאדון שלי. קשה לשמוע דבר כזה, ממש קשה, ולא יכולתי לעצור בעדי והתחלתי לבכות. אני לא יכולה להפסיק כשאני מתחילה והתחילה להווצר שלולים מסביבי ולבסוף הוא הסכים לבוא איתי מעט. היער נראה ממש גדול, אז נצמדתי לרגל של שציפורני קרח זאב, הוא נראה ממש בטוח בעצמו אז הרשתי לעצמי להירדם.
"זה ממש לא מצחיק" לשמוע את המשפט הזה, זה כל כך מדכה, אנשים לא מבינים בדיחות. כך פגשתי את האדון שלי לפני כ-600 שנה... שמי הוא אוריאון, אני אחת הרוחות הנמצאות בעולם (של הנשגבים). וזה המשפט הראשון ששמעתי כאשר פגשתי את האדון שלי, טוב הוא לא היה האדון שלי עד אותו הרגע, זאת אומרת לאחר שדאגתי לכך שהוא ימעד לתוך חרא של גרוגוניס. אני כל הזמן שוכחת את הסיפור,זה הולך כך: אז אני הולכת ביער, ואני לא זוכרת בדיוק למה לעזאזל הגעתי אל מול המדרגות אבן שמובילות אל משהוא שנראה כמו קצה פרמידה. למה שמישהו ישים פרמידה באמצע היער? למה אני פה? יש דמות בקצה הפרמידה, היא נראת מרשימה (אני יכולה להשבע שהיא הייתה לטאה לפני רגע), והיא יורדת אלי. "מי את?" הוא שואל אותי. "אני אוריאון" אני עונה לו. "ומה את עושה בממלכתי?" "אין לי מושג." "ילדת קטנות לא צריכות להסתובב לבד..." שכחתי לספר, בצורתי הגישמית (כשאני לא במצב אסטרלי), לרוב הצורה שאני לובשת היא של ילדה קטנה בת 5. "אני רעבה..." (שמעתי אותו אומר "לעזאזל" והתעלמתי) הוא כל הזמן שאל אותי מה אני רוצה ולמה הגעתי אילו, הוא לא היה כל כך מנומס והוא בכלל היה מוזר כזה, הוא שאל אותי מה אני רוצה לאכול, אז אמרתי לו שבא לי שוקולד, והוא אמר שאין לו, איך יכול להיות בית בלי ממתקים?!?!? "מי אתה?" "אני ציפורניי קרח זאב" התחיל להיות קר והוא לקח אותי לאחד הבניין בסביבה והדליק לי מדורה שלא יהיה קר. ואז הוא שאל אותי מי לימד אותי את השיר ששרתי לו. לקח לי רגע להיזכר שהסיבה שבגללה הוא יצא מהפרמידה הייתה בגלל ששרתי לו שיר, אני חושבת שזה היה משהו לגבי מסע לכיון צפון צפון מזרח. אמרתי לו שאני חושבת שזה היה האדון שלי. הוא שאל אותי איך קוראים לאדון שלי "תשע זנבות אש" אני צריכה להסביר משהו, לרוב יש לי כמעין תחושה לגביו, לגבי הבית שלי, הם קשורים אחד בשני, הבית שלי נמצא בכיס הימני של האדון שלי, ומישום מה לאחרונה היה משהו חסר בנחכות של הבית שלי ויותר נכון תחושה שהאדון שלי נעלם. "ומה הוא רצה ממני?" "שתבוא אליו." "למה לי להגיע אליו?" "יש לו משהו לתת לך." "מה?" "משהו." "למה את לא הבאת אותו?" "כי אני לא יכולה להרים אותו." "ואיך זה נראה?" "משהו קטן." "אז אם הוא קטן,למה את לא הבאת אותו?" "כי הוא ממש, ממש, ממש כבד! (כמה שאלות) יש לך אולי משהו לאכול?" הוא התנצל שאין לו דברים לילדות קטנות אז ביקשתי ממנו סיפור, והוא סיפר לי סיפור על לוחם גדול וילדה קטנה ועל איך הלוחם הרג וקטל ותלש והיה הכי חזק מכולם (והוא בכלל לא סיפר על הילדה), אז אני סיפרתי לו גם כן על ילדה קטנה ועל לוחם ועל איך שהוא תקע את החנית שלו ופילח בשר של כל מי שעמד מולו, נראה לי שהוא היה מרוצה מהסיפור וככה דיברנו ולבסוף הוא הלך לישון. בבוקר שציפורני קרח זאב הגיע אלי ואמר לי שהוא ממש מתנצל אבל הוא לא יבוא איתי לאדון שלי. קשה לשמוע דבר כזה, ממש קשה, ולא יכולתי לעצור בעדי והתחלתי לבכות. אני לא יכולה להפסיק כשאני מתחילה והתחילה להווצר שלולים מסביבי ולבסוף הוא הסכים לבוא איתי מעט. היער נראה ממש גדול, אז נצמדתי לרגל של שציפורני קרח זאב, הוא נראה ממש בטוח בעצמו אז הרשתי לעצמי להירדם.