רינו החיפאי
New member
הנקרופילים
המאמר הבא הוא אחד הדברים הכי לוהטים היום ברשת. עמוס סהר, מדריך טיולים בן 35, כתב כאן כמה דברים קשים מאוד - ולטעמי גם נכונים מאוד - שבעצם מצביעים על מאפיינים לא כל כך נורמליים שלנו, הישראלים. חייבים לקרוא ולדון בכך.... אז הנה המאמר: הנקרופילים/ עמוס סהר סביר להניח שאם הייתי יודע על מישהו שמקיים יחסים עם גווייה הייתי רואה בו סוטה מין מופלג. אין לי מושג אם הייתי מתלונן עליו, מכה אותו, גורר אותו למשטרה או עוזב אותו לנפשו. אין לי מושג, משום שמעולם לא עברתי חוויה כזו. אבל אני מניח שכאשר אראה מישהו מקיים יחסים אינטימיים במיוחד עם גופה אזהה אותו כנקרופיל. אני, רבותי, סבור שאנחנו עם של נקרופילים. חבורה של סוטים המכורים למוות ומזריקה אותו לוורידיהם מדי יום, מדי שעה. אנחנו מקיימים יחסים עם המוות. אנחנו לא יכולים בלעדיו. אנחנו מתים עליו. הוא מקדם את פנינו בכל מקום ובכל שעה. הוא נפלט מקנה רובה של מחבל משתולל בעיבורה של הקריה – ואנחנו ממשיכים לבוא, כרגיל, לקניות בעזריאלי. הוא נזרק עלינו כרימון בכביש בואכה ג´נין – ואנחנו ממשיכים לבוא לשם כדי לרכוש מציאות ברבע מחיר. הוא מתפוצץ בפרצופנו בתחנת רכבת במושבה שליווה – ואנו מושכים בכתפינו ועוברים לסדר היום. עד לפיגוע הבא. למדנו לחסן את עצמנו מפני המוות. הוא נסבל כל עוד הוא אינו פוגע בנו. כשנודע לנו על פיגוע, אנחנו מצקצקים בשפתינו, אומרים ש"מזל שזה לא מישהו שאנחנו מכירים", מתעצבנים קצת על "הממשלה המזורגגת הזו שלא עושה כלום" – וממשיכים את קצב החיים הרגיל. כמו שאמרתי, התרגלנו למוות. אפילו התאהבנו בו. מה עוד אפשר לצפות ממדינה שבכניסה הראשית לעיר בירתה המונומנט המרכזי הוא הר הבנוי משלדים מתפוררים ומעם שסבור שמשיחו יופיע, לכשתגיע השעה, על הר המשמש כאחד מבתי הקברות הגדולים בעולם. מה עוד אפשר לדרוש ממדינה שאחת המנטרות המרכזיות בהווייתה היא "טוב למות בעד ארצנו" (ועל זה נאמר, באחד המערכונים בני האלמוות של הגששים: "מה כל כך טוב למות, ששון?" – אבל במדינה שהחוכמה נחשבת בה לבדיחה מוצלחת, זו בעצם בדיחה עצובה למדי) לכשתגיע השעה, רבותי, זה יקרה גם לילד שלכם. זה יקרה משום שכשאתם נשארים כאן, אינכם מותירים לו ברירה אחרת. כן, אדון מזרחי, גם לבן שלך. גם אתה עלול להיקרא יום אחד כדי לזהות את שרידי גופתו המרוטשים וספוגי הדם הקרוש במכון לרפואה משפטית באבו-כביר. כן, גברת לוין, גם את. הבת שלך אינה חסינת ירי וכשהיא נוסעת בכביש הבקעה היא עלולה לחטוף בקבוק מולוטוב מהגבעה הסמוכה. וכן, יכול לקרות גם שאת תיאלצי להגיע, ממררת בבכי וקרועה מכאב, אל העיקול הנורא והמאובק ולאשר שכן, החפץ הדומם ההוא שמישהו מסיר מעליו את הברזנט הוא ביתך, שלא מכבר תכננה להתחתן עם הקצין הצעיר מהצנחנים. זה יכול לקרות לכל אחד מאתנו – ובמוקדם או במאוחר זה גם יקרה. הפחד הנורא מקנן בנו, פושט בגופנו, מצמית אותנו למקומנו, משתק בהדרגה את חושינו ומעוות בהתמדה את הגיוננו. אנחנו מבינים שהטרור לא פסק מעולם וכנראה שגם אין לו כוונה לשבות בתקופה הקרובה, ודווקא בגלל זה ההתנהגות שלנו עקומה עוד יותר לעיני המשקיף הרציונלי מבחוץ. מי שמסתכל על כל זה מבחוץ לא מבין איך אין המדינה שלנו מתרוקנת מיושביה. הוא אינו מבין מה טעם אנו מוצאים בהיצמדות על קרקע שתביעתה לגופותינו ולדמנו אינה יודעת שובע. בנימינה, רמות אשכול, דיזנגוף, בית ליד, נתניה, חדרה, עפולה, עכשיו גם מסעדת זבארו. הוא אינו יודע מיהם, לכל הרוחות והשדים, המטורללים שמוכנים להישאר שם גם במחיר חייהם. יש כאלה, אגב, שכבר מבינים את זה. הם יוצאים מכאן ועוברים למקומות שפויים יותר. זו המחאה הפרטית שלהם, הבחירה העצמית שלהם בחיים ולא במוות. הם הנורמלים, לא אנחנו. הם אלה שמעדיפים שיקיריהם יישרדו ולא ייספו. אני מניח שאם יש מישהו שעוקב אחר הסטטיסטיקה של העוזבים הוא במצב רוח עגום למדי. המדינה, אני מניח, אינה טורחת לפרסם אותה, אבל היא קיימת. כשלעצמי, אני יכול למדוד אותה בעיקר בקרב חוג חברי. הסקר הפרטי שלי מעלה נתונים מאלפים. יקי, שיריונר שעשה שנה בקבע, זנח את לימודי הרפואה שלו והעדיף למכור פרחים בסידני. פרידמן, לוחם סיירת חובש כיפה שעל מעלליו הנועזים אפשר לכתוב ספר עב-כרס, עזב את הסמנכ"לות המרופדת בחברת השלטים לטובת גידול הדרים בקליפורניה. ענת, גרפיקאית כשרונית שהרימה כמעט במו-ידיה משרד פרסום רווחי, עברה עם הבעל ועם שני הילדים לדירת שלושה חדרים בקליבלנד. שלומי הג´ינג´י, שהדריך איתי טיולים במשך חמש עשרה שנה ולימד מאות כיתות ילדים אהבת הארץ מהי, מעדיף היום לארגן מחנות קיץ לילדי תיכונים באוטווה. ברנרד, מתכנת מחשבים מניו יורק שביקש בארץ שיקראו לו בני, אמר לי שגם הוא בדרך החוצה ("אני ציוני, אבל לא מטורף. החיים של שתי הבנות שלי חשובים יותר מהגאווה הלאומית שלנו") והוא כבר עושה את הסידורים הדרושים. כולם ממיטב בחורינו, כולם היו במסלולי הצלחה, כולם ויתרו עליהם במודע, כולם מוכנים להתפשר על רמת חייהם בהנחה שעדיף לוותר על הרמה מאשר על החיים. כולם נתנו ממיטב כוחם לארץ הזו, שאינה רוצה בהם עוד ושאינה מסוגלת לתת להם את המינימום שמבקש אדם בחייו: את הביטחון לשלומו. וגם אני, דור שמיני בארץ ועם שורשים משפחתיים עמוקים בקהילת יהודי חברון של תרפ"ט ובעיר העתיקה בירושלים וברובע היהודי הישן בצפת, כבר בדרך לשם. כי נמאס לי וכי החיים חשובים לי מכדי שאזרוק אותם לכל הרוחות. כי המוות אינו טפשי רק כשהוא בא באופן טבעי, מזקנה או ממחלה. כי סכלות היא למות ללא תוחלת וללא שהגשמנו את מטרת קיומנו: להיות מאושרים. כי אי אפשר לסכן את הילדים למען רעיון, משום שאושר לא ייצא מזה. כי אי אפשר למשכן את העתיד לטובת העבר. כי כל שאנחנו רוצים הוא להישאר בחיים. האם זו משאלה גדולה מדי? עמוס סהר
המאמר הבא הוא אחד הדברים הכי לוהטים היום ברשת. עמוס סהר, מדריך טיולים בן 35, כתב כאן כמה דברים קשים מאוד - ולטעמי גם נכונים מאוד - שבעצם מצביעים על מאפיינים לא כל כך נורמליים שלנו, הישראלים. חייבים לקרוא ולדון בכך.... אז הנה המאמר: הנקרופילים/ עמוס סהר סביר להניח שאם הייתי יודע על מישהו שמקיים יחסים עם גווייה הייתי רואה בו סוטה מין מופלג. אין לי מושג אם הייתי מתלונן עליו, מכה אותו, גורר אותו למשטרה או עוזב אותו לנפשו. אין לי מושג, משום שמעולם לא עברתי חוויה כזו. אבל אני מניח שכאשר אראה מישהו מקיים יחסים אינטימיים במיוחד עם גופה אזהה אותו כנקרופיל. אני, רבותי, סבור שאנחנו עם של נקרופילים. חבורה של סוטים המכורים למוות ומזריקה אותו לוורידיהם מדי יום, מדי שעה. אנחנו מקיימים יחסים עם המוות. אנחנו לא יכולים בלעדיו. אנחנו מתים עליו. הוא מקדם את פנינו בכל מקום ובכל שעה. הוא נפלט מקנה רובה של מחבל משתולל בעיבורה של הקריה – ואנחנו ממשיכים לבוא, כרגיל, לקניות בעזריאלי. הוא נזרק עלינו כרימון בכביש בואכה ג´נין – ואנחנו ממשיכים לבוא לשם כדי לרכוש מציאות ברבע מחיר. הוא מתפוצץ בפרצופנו בתחנת רכבת במושבה שליווה – ואנו מושכים בכתפינו ועוברים לסדר היום. עד לפיגוע הבא. למדנו לחסן את עצמנו מפני המוות. הוא נסבל כל עוד הוא אינו פוגע בנו. כשנודע לנו על פיגוע, אנחנו מצקצקים בשפתינו, אומרים ש"מזל שזה לא מישהו שאנחנו מכירים", מתעצבנים קצת על "הממשלה המזורגגת הזו שלא עושה כלום" – וממשיכים את קצב החיים הרגיל. כמו שאמרתי, התרגלנו למוות. אפילו התאהבנו בו. מה עוד אפשר לצפות ממדינה שבכניסה הראשית לעיר בירתה המונומנט המרכזי הוא הר הבנוי משלדים מתפוררים ומעם שסבור שמשיחו יופיע, לכשתגיע השעה, על הר המשמש כאחד מבתי הקברות הגדולים בעולם. מה עוד אפשר לדרוש ממדינה שאחת המנטרות המרכזיות בהווייתה היא "טוב למות בעד ארצנו" (ועל זה נאמר, באחד המערכונים בני האלמוות של הגששים: "מה כל כך טוב למות, ששון?" – אבל במדינה שהחוכמה נחשבת בה לבדיחה מוצלחת, זו בעצם בדיחה עצובה למדי) לכשתגיע השעה, רבותי, זה יקרה גם לילד שלכם. זה יקרה משום שכשאתם נשארים כאן, אינכם מותירים לו ברירה אחרת. כן, אדון מזרחי, גם לבן שלך. גם אתה עלול להיקרא יום אחד כדי לזהות את שרידי גופתו המרוטשים וספוגי הדם הקרוש במכון לרפואה משפטית באבו-כביר. כן, גברת לוין, גם את. הבת שלך אינה חסינת ירי וכשהיא נוסעת בכביש הבקעה היא עלולה לחטוף בקבוק מולוטוב מהגבעה הסמוכה. וכן, יכול לקרות גם שאת תיאלצי להגיע, ממררת בבכי וקרועה מכאב, אל העיקול הנורא והמאובק ולאשר שכן, החפץ הדומם ההוא שמישהו מסיר מעליו את הברזנט הוא ביתך, שלא מכבר תכננה להתחתן עם הקצין הצעיר מהצנחנים. זה יכול לקרות לכל אחד מאתנו – ובמוקדם או במאוחר זה גם יקרה. הפחד הנורא מקנן בנו, פושט בגופנו, מצמית אותנו למקומנו, משתק בהדרגה את חושינו ומעוות בהתמדה את הגיוננו. אנחנו מבינים שהטרור לא פסק מעולם וכנראה שגם אין לו כוונה לשבות בתקופה הקרובה, ודווקא בגלל זה ההתנהגות שלנו עקומה עוד יותר לעיני המשקיף הרציונלי מבחוץ. מי שמסתכל על כל זה מבחוץ לא מבין איך אין המדינה שלנו מתרוקנת מיושביה. הוא אינו מבין מה טעם אנו מוצאים בהיצמדות על קרקע שתביעתה לגופותינו ולדמנו אינה יודעת שובע. בנימינה, רמות אשכול, דיזנגוף, בית ליד, נתניה, חדרה, עפולה, עכשיו גם מסעדת זבארו. הוא אינו יודע מיהם, לכל הרוחות והשדים, המטורללים שמוכנים להישאר שם גם במחיר חייהם. יש כאלה, אגב, שכבר מבינים את זה. הם יוצאים מכאן ועוברים למקומות שפויים יותר. זו המחאה הפרטית שלהם, הבחירה העצמית שלהם בחיים ולא במוות. הם הנורמלים, לא אנחנו. הם אלה שמעדיפים שיקיריהם יישרדו ולא ייספו. אני מניח שאם יש מישהו שעוקב אחר הסטטיסטיקה של העוזבים הוא במצב רוח עגום למדי. המדינה, אני מניח, אינה טורחת לפרסם אותה, אבל היא קיימת. כשלעצמי, אני יכול למדוד אותה בעיקר בקרב חוג חברי. הסקר הפרטי שלי מעלה נתונים מאלפים. יקי, שיריונר שעשה שנה בקבע, זנח את לימודי הרפואה שלו והעדיף למכור פרחים בסידני. פרידמן, לוחם סיירת חובש כיפה שעל מעלליו הנועזים אפשר לכתוב ספר עב-כרס, עזב את הסמנכ"לות המרופדת בחברת השלטים לטובת גידול הדרים בקליפורניה. ענת, גרפיקאית כשרונית שהרימה כמעט במו-ידיה משרד פרסום רווחי, עברה עם הבעל ועם שני הילדים לדירת שלושה חדרים בקליבלנד. שלומי הג´ינג´י, שהדריך איתי טיולים במשך חמש עשרה שנה ולימד מאות כיתות ילדים אהבת הארץ מהי, מעדיף היום לארגן מחנות קיץ לילדי תיכונים באוטווה. ברנרד, מתכנת מחשבים מניו יורק שביקש בארץ שיקראו לו בני, אמר לי שגם הוא בדרך החוצה ("אני ציוני, אבל לא מטורף. החיים של שתי הבנות שלי חשובים יותר מהגאווה הלאומית שלנו") והוא כבר עושה את הסידורים הדרושים. כולם ממיטב בחורינו, כולם היו במסלולי הצלחה, כולם ויתרו עליהם במודע, כולם מוכנים להתפשר על רמת חייהם בהנחה שעדיף לוותר על הרמה מאשר על החיים. כולם נתנו ממיטב כוחם לארץ הזו, שאינה רוצה בהם עוד ושאינה מסוגלת לתת להם את המינימום שמבקש אדם בחייו: את הביטחון לשלומו. וגם אני, דור שמיני בארץ ועם שורשים משפחתיים עמוקים בקהילת יהודי חברון של תרפ"ט ובעיר העתיקה בירושלים וברובע היהודי הישן בצפת, כבר בדרך לשם. כי נמאס לי וכי החיים חשובים לי מכדי שאזרוק אותם לכל הרוחות. כי המוות אינו טפשי רק כשהוא בא באופן טבעי, מזקנה או ממחלה. כי סכלות היא למות ללא תוחלת וללא שהגשמנו את מטרת קיומנו: להיות מאושרים. כי אי אפשר לסכן את הילדים למען רעיון, משום שאושר לא ייצא מזה. כי אי אפשר למשכן את העתיד לטובת העבר. כי כל שאנחנו רוצים הוא להישאר בחיים. האם זו משאלה גדולה מדי? עמוס סהר