Apocalyptica81
New member
הנקודה הרכה הזו
תמיד שנאתי להיות נזקקת. בכל גיל בכל מקום.
בשניה הראשונה שיכולתי לעשות דברים לבד דאגתי להיות עצמאית. אכילה לבד, הליכה, קריאה, לימודים, נהיגה...וגם באהבה. ובסקס. אני אוהבת את התחושה של לא להיות כבולה לאדם אחד, מלבד אבי ילדי, החוקי שלי. אני מרגישה שההזדקקות הזו, באיזשהו מקום, מגמדת אותי ומחלישה אותי. מעולם לא ביקשתי מגבר להשאר, הייתי הראשונה שקמה להתקלח, הראשונה שמזמינה לו מונית ואם צריך-הראשונה שחותכת.
אבל, באיזשהו מקום, יש נקודה חלשה. רכה. שמחפשת את הגדול ממנה, את העוגן, את העץ הנטוע היטב בקרקע שאפשר להצמד אליו ולנוח על הגזע החזק שלו. מעטים נגעו בה, עוד פחות נשארו כדי להנות ממנה וממש בודדים עדיין שם.
לכן, כשהרשיתי לעצמי להרפות את השרירים המתוחים ברגע שאחרי, להנות מהשקט בחיבוק מיוזע ומתנשף, ידעתי שא' הוא מהמעטים. המרדף הזו שלו, השקט הזה שבו דילג מעבר לכל המשוכות שלי, הבטחון שבו התנהל גם כשערערתי אותו.
תמיד החשש הזה קיים, שברגע שהכיבוש הושלם ה"זכר", ה"צייד", יגיע לתחושת מיצוי וינטוש את ה"טרף" האומלל. האינסטינקט הזה של לחתוך ראשונה ולהשאר וידי על העליונה שוב הרים את ראשו, אבל בחיבוק ומילה אחת הוא הרגיע אותו, שלח אותו לנמנם על החזה שלו, ראשי עולה ויורד עם הנשימות ההולכות ונרגעות שלו.
"אתה לא תצליח לביית אותי, אתה יודע", אני אומרת לו, והמילים מהדהדות בחלל החדר.
"אני לא מתכוון לנסות", הקול מרטיט לי את הראש ושולח צמרמורות במורד הגב שלי.
אני מגרגרת כמו נמרה שבעה, אבל בעיניים פקוחות למחצה.
תמיד שנאתי להיות נזקקת. בכל גיל בכל מקום.
בשניה הראשונה שיכולתי לעשות דברים לבד דאגתי להיות עצמאית. אכילה לבד, הליכה, קריאה, לימודים, נהיגה...וגם באהבה. ובסקס. אני אוהבת את התחושה של לא להיות כבולה לאדם אחד, מלבד אבי ילדי, החוקי שלי. אני מרגישה שההזדקקות הזו, באיזשהו מקום, מגמדת אותי ומחלישה אותי. מעולם לא ביקשתי מגבר להשאר, הייתי הראשונה שקמה להתקלח, הראשונה שמזמינה לו מונית ואם צריך-הראשונה שחותכת.
אבל, באיזשהו מקום, יש נקודה חלשה. רכה. שמחפשת את הגדול ממנה, את העוגן, את העץ הנטוע היטב בקרקע שאפשר להצמד אליו ולנוח על הגזע החזק שלו. מעטים נגעו בה, עוד פחות נשארו כדי להנות ממנה וממש בודדים עדיין שם.
לכן, כשהרשיתי לעצמי להרפות את השרירים המתוחים ברגע שאחרי, להנות מהשקט בחיבוק מיוזע ומתנשף, ידעתי שא' הוא מהמעטים. המרדף הזו שלו, השקט הזה שבו דילג מעבר לכל המשוכות שלי, הבטחון שבו התנהל גם כשערערתי אותו.
תמיד החשש הזה קיים, שברגע שהכיבוש הושלם ה"זכר", ה"צייד", יגיע לתחושת מיצוי וינטוש את ה"טרף" האומלל. האינסטינקט הזה של לחתוך ראשונה ולהשאר וידי על העליונה שוב הרים את ראשו, אבל בחיבוק ומילה אחת הוא הרגיע אותו, שלח אותו לנמנם על החזה שלו, ראשי עולה ויורד עם הנשימות ההולכות ונרגעות שלו.
"אתה לא תצליח לביית אותי, אתה יודע", אני אומרת לו, והמילים מהדהדות בחלל החדר.
"אני לא מתכוון לנסות", הקול מרטיט לי את הראש ושולח צמרמורות במורד הגב שלי.
אני מגרגרת כמו נמרה שבעה, אבל בעיניים פקוחות למחצה.
