ZebraNotKosher
New member
הנסיעה
הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותה היתה ברכבת. באותו יום, כמידי בוקר, עת התרנגול מקונן על התמוססות הירח והכוכבים, והרוח מנשיבה גלי קור קטנים מבעד לשמיכת הקיץ הקלה, קמתי ממיטתי בבהלה, והיא במחשבותי, האחרת. המבט החפוז שזרקתי לשמאלי הרגיע אותי, היא נשמה כרגיל מבלי לשים, שומרת את עצמה ואת טומאת נידתה לעצמה, האחת. על אף הזוויות הקשות בהן הכרחתי את עצמי לישון, ומחשבות הנגד אותן שיננתי על משכבי, איברי המוקשה הבהיר לי היטב מה עמד בראש מעייניו של תת-מודעי במשך כל הלילה. תרתי משמע. צעיר הייתי, גם מנקודת מבטי, אך כבר נשוי, תלמיד מוערך וציפיות העולם מוטלות על כתפי כמשא כבד מנשוא. נטילת ידיים, ותיקין ולתחנה. כמעט כל בוקר אמרתי לעצמי, היום אני אסע באוטובוס, לא ברכבת, בשביל מה להעמיד את עצמי בניסיונות אלו, אברהם אבינו לא השחיז מאכלות על דעת עצמו. ותמיד הייתי עולה על הרכבת. תמיד. והיא תמיד היתה שם. מה השתנה אותו בוקר מכל הבקרים? שבכל הבקרים הקרון חצי ריק, ואני יושב בצד אחד והיא בצד השני, הבוקר ההוא, הבוקר ההוא, היה רק מושב ריק אחד. לצידה. ואני...אני התיישבתי בו. בחיי לא עשיתי את דבר כזה. בחיי לא האמנתי שאעשה דבר כזה. הדבר הראשון שהרגשתי היה הריח - נהדר, טרי כמו טיול אחרי גשם לילי קליל, והדבר השני, הירך הרכה והנעימה. היא הופתעה, יכולתי להרגיש זאת בזווית עיני, אך לא נרתעה. ידידים ותיקים אנחנו, למעלה משנתיים של נסיעות משותפות. "סליחה" פתאום היא פנתה אלי, "אתה יודע אולי מה השעה?". בניגוד לאינסטינקט הטבוע בי היטב שצעק 'תתעלם ממנה', שלפתי מהכיס הצדדי את הנייד החדש שחמי נתן לי לפני ימים אחדים, ואמרתי (לחשתי) שבע, שלושים ושש. "תודה" היא אמרה "איבדתי את השעון אתמול, ואין לי כזה סלקום." זה היה אורנג', אבל לא היה לי ממש מה להגיד, אז שתקתי. "אני רונית", אמרה והושיטה את ידה לעברי ללחיצת יד, "אנחנו נוסעים כבר איזה שנתיים ביחד כל בוקר". מבט התדהמה (סלידה מוטבעת?) שעל פני גרם לה להחזיר את ידה לחיקה. "לא שמתי לב", אמרתי לה ומבטתי קדימה. אילו הרכבת היתה מונעת מכח דפיקות ליבי, היינו מגיעים לפחות 10 דקות מוקדם יותר. "תגיד, אני יכולה לשאול אותך שאלה?" אמרה במפתיע. גילגלנו שיחה ארוכה, על החיים, היקום וכל השאר. גם על סופרי מד"ב. איך משם הגעתי להיות, גרוש, חילוני, אתאיסט וסופר צללים של עצמי זה כבר סיפור אחר. אני כבר לא נמצא איתה, עם האחרת. ולפעמים, לפעמים נדמה לי שאף פעם גם לא הייתי. יש זברות בחופשי. אבל הן לא יודעות את זה.
הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותה היתה ברכבת. באותו יום, כמידי בוקר, עת התרנגול מקונן על התמוססות הירח והכוכבים, והרוח מנשיבה גלי קור קטנים מבעד לשמיכת הקיץ הקלה, קמתי ממיטתי בבהלה, והיא במחשבותי, האחרת. המבט החפוז שזרקתי לשמאלי הרגיע אותי, היא נשמה כרגיל מבלי לשים, שומרת את עצמה ואת טומאת נידתה לעצמה, האחת. על אף הזוויות הקשות בהן הכרחתי את עצמי לישון, ומחשבות הנגד אותן שיננתי על משכבי, איברי המוקשה הבהיר לי היטב מה עמד בראש מעייניו של תת-מודעי במשך כל הלילה. תרתי משמע. צעיר הייתי, גם מנקודת מבטי, אך כבר נשוי, תלמיד מוערך וציפיות העולם מוטלות על כתפי כמשא כבד מנשוא. נטילת ידיים, ותיקין ולתחנה. כמעט כל בוקר אמרתי לעצמי, היום אני אסע באוטובוס, לא ברכבת, בשביל מה להעמיד את עצמי בניסיונות אלו, אברהם אבינו לא השחיז מאכלות על דעת עצמו. ותמיד הייתי עולה על הרכבת. תמיד. והיא תמיד היתה שם. מה השתנה אותו בוקר מכל הבקרים? שבכל הבקרים הקרון חצי ריק, ואני יושב בצד אחד והיא בצד השני, הבוקר ההוא, הבוקר ההוא, היה רק מושב ריק אחד. לצידה. ואני...אני התיישבתי בו. בחיי לא עשיתי את דבר כזה. בחיי לא האמנתי שאעשה דבר כזה. הדבר הראשון שהרגשתי היה הריח - נהדר, טרי כמו טיול אחרי גשם לילי קליל, והדבר השני, הירך הרכה והנעימה. היא הופתעה, יכולתי להרגיש זאת בזווית עיני, אך לא נרתעה. ידידים ותיקים אנחנו, למעלה משנתיים של נסיעות משותפות. "סליחה" פתאום היא פנתה אלי, "אתה יודע אולי מה השעה?". בניגוד לאינסטינקט הטבוע בי היטב שצעק 'תתעלם ממנה', שלפתי מהכיס הצדדי את הנייד החדש שחמי נתן לי לפני ימים אחדים, ואמרתי (לחשתי) שבע, שלושים ושש. "תודה" היא אמרה "איבדתי את השעון אתמול, ואין לי כזה סלקום." זה היה אורנג', אבל לא היה לי ממש מה להגיד, אז שתקתי. "אני רונית", אמרה והושיטה את ידה לעברי ללחיצת יד, "אנחנו נוסעים כבר איזה שנתיים ביחד כל בוקר". מבט התדהמה (סלידה מוטבעת?) שעל פני גרם לה להחזיר את ידה לחיקה. "לא שמתי לב", אמרתי לה ומבטתי קדימה. אילו הרכבת היתה מונעת מכח דפיקות ליבי, היינו מגיעים לפחות 10 דקות מוקדם יותר. "תגיד, אני יכולה לשאול אותך שאלה?" אמרה במפתיע. גילגלנו שיחה ארוכה, על החיים, היקום וכל השאר. גם על סופרי מד"ב. איך משם הגעתי להיות, גרוש, חילוני, אתאיסט וסופר צללים של עצמי זה כבר סיפור אחר. אני כבר לא נמצא איתה, עם האחרת. ולפעמים, לפעמים נדמה לי שאף פעם גם לא הייתי. יש זברות בחופשי. אבל הן לא יודעות את זה.