מיכאלוש המאמוש
New member
הנסיכה חצויית השן
אהלן חבר'ה [: מכירים דמדומים? (כן!) אוהבים דמדומים? (כן!!!) מי פה דמדומים? (מה?OO) טוב, אז אם כמוני עניתם על (רוב) השאלות ב'כן!', הפאנפיק הבא, בשבילכם [: עכשיו, הפרולוג והפרק הראשון לא ממש מובנים, אבל תבינו את הכל בהמשך, אני לא אכתוב פרטים בפרקים הבאים, אבל אני אזהיר אם הדירוג עולה... אההה, ואם אתם רואים איפשהו "נח"ש" תדעו שזה הפאנפיק הזה (שם מגניב לא? אני אהבתי...) אז... למה אני ממשיכה לברבר? הנה הפרטים והפרולוג: הט. פנטזיה, רומנטי, מתח [?] ספויילרים רק ל"דמדומים" דירוג: אני חושבת ש- PG, תקנו אותי אם אני טועה... דמויות מרכזיות: לי רבוס (OFC), אדוארד קאלן, אור רבוס (OFC). שיפ: אדוארד\OFC, וכל שאר הזוגות נשארים. תקציר: אור ולי, שתי תאומות שונות לחלוטין, מצטרפות לאביהן-הארי ועוברות לפורקס, מה הן יגלו שם על עברן? על משפחתן? מה ימצאו שם? מי ימצאו שם? ומה זה לעזאזל חצי-ערפד?! 'חולצת סטרפלס פרחונית? לא בא בחשבון. חצאית ג`ינס קצרה? אין סיכוי. סנדלי קשירה? לא, ולא. אני כל כך הולכת להרוג את הארי.' הארי העמיס את המזוודה שלה על המכונית, ופנה לקחת את החמש האחרות. אין שום סיכוי שלי הייתה "משאירה שם משהו וישלחו לה את זה אחר כך" כמו שמילסנט הציעה לה. היא כבר ישבה מאחור, מפגינה בעצבנות את ההחלטה שלה להשאר כמה שיותר רחוק מאבא שלה. זה לא שהוא לא היה נחמד אליה. הוא היה נחמד מאוד, אבל זאת הייתה אחת הבעיות. לי לא רצתה שיהיה נחמד, היא ציפתה ממנו להיות כמו האם המרשעת של סינדרלה, או של שלגיה, בלבד שלא ינסה להרעיל אותה. האמת, שבדרך כלל הוא היה אפילו נסבל, אבל מאז לפני שבועיים, היא שנאה אותו. 'מה היה לו רע? מה כאב לו להשאר שם? מה זה כל כך שינה לו, "לחזור לבית ילדותי"? ולמה הוא החליט לגרור אותי ואת אור איתו?' היא כמובן שאלה אותו את זה, הרי הארי מעולם לא פקפק בחוצפה ובביטחון שהיה לה. אבל הוא לא ענה, רק העיף לעברה מבט קצר שאומר "כדי לך להפסיק לשאול יותר מידי" ואז חזר לחייך ולהציג את מראה האבא האוהב והדואג. עליה הוא לא עבד. לי ידעה שהוא מביא אותה ואת אור לשם כדי שלא ירגישו בודדות ושיבינו שיש דברים יותר גרועים מלהיות חצי-חצי. היא כמובן ידעה שהן לא לבד, אבל הוא עדיין ניסה להוכיח לה את זה. לי לא שנאה את הרעיון הזה, אבל היא גם לא ממש חיבבה. אור לעומת זאת שמחה נורא. מאז שהארי הופיע, היא שמחה מידי. הארי אומר שאור היא הבחורה הכי חכמה שהוא פגש אי פעם. לי אומרת שאור היא הבחורה הכי מטומטמת שהיא פגשה אי פעם. הרי שחיוכים וצחוק מתגלגל לא יכפרו על העובדה שאמא לא פה, ושנדפקו עם אבא ארור ושחושב את עצמו להירואי בצורה מגוחכת. אור ישבה מקדימה, וכשהארי החליק לצידה, היא חייכה אליו את החיוך המושלם שלה. היא גלגלה את עיניה ודחפה את האוזניות לאוזניים שלה, ואז מיהרה להוציא אותן. "הארי! שכחנו את באפי!" כן, היא קראה לכלבה שלה על שם ציידת הערפדים הנודעת, כמה אירוני. "לא שכחנו." הוא אמר והתניע את המכונית. "מה זאת אומרת?" היא צמצמה את עיניה בחשד. הארי לא ענה לה, הוא החל לנסוע. "מה זאת אומרת?" היא דרשה הפעם. "באפי לא באה איתנו, לי." אור רכנה לכיוונה. "מה!" היא צרחה, וזרקה הצידה את האוזניות. "מילסנט ביקשה להשאיר אותה אצלה..." אור לחשה, ורגש הכעס של לי כלפי מילסנט רק הלך וגבר. "מה זה אכפת לי?" היא צעקה "היא הכלבה שלי!" אור והארי שתקו. "קודם היא מרשה לךָ לגרור אותי למקום המחורבן הזה, בלי להראות שמץ חרטה ועכשיו היא לוקחת לי את באפי!" "לי, תירגעי. אני יודע שזה בוודאי-" "אתה לא יודע כלום!" לי צעקה ורק אז שמה לב שהיא זרקה את הדיסק-מן שלה. השקט נכנס למכונית הדוהרת במורד הרחוב כאורח לא רצוי אך נחוץ, ולי הרימה את הדיסק-מן בשקט, ובדקה את הדיסק. לשריטות הקטנות לא נוספו חדשות, למזלה. היא הכניסה את האוזניות לאוזנייה שוב, אבל לא הפעילה את המכשיר. השקט אומנם לא היה רצוי, אך הוא כבר היה שם, והיא רצתה לשמור עליו, היא ידעה שאם תתן לו לברוח, הצרחות והכעס ששרר בבטנה ישתחררו בעצבים על הארי ואור שלא עשו לה כלום. זאת לא הייתה אשמתם. זאת אפילו לא הייתה אשמתה של אמא שלה. זאת הייתה אשמתו של אותו אדוארד. לי ידעה שהייתה צריכה להודות לו מעומקי נשמתה שעזר לאימה ללדת אותן, אבל לא יכלה. אילולי עזר לה, הן לא היו קיימות, אבל גם לא היו סובלות כל כך. היא שנאה אותו ובאותה נשימה השתוקקה לראות אותו. לי ידעה שהוא בוודאי נראה אלוהי ושמיימי כמו כל ערפד אחר, אבל היא לא יכלה לדמיין אותו ככה. בשבילה הוא היה בעל כרס, שפם ומבט שמנסה להפיל אותך ברשת של שקרים. וכמובן שכשתראה אותו לא תזהה אותו, אך היא כבר פיתחה שיטה. לי עוד לא ממש ניסתה אותה, אבל היא ידעה שהיא תעבוד. השקט שאומנם הרגיע אותה, החל להעיק, והיא הדליקה את המכשיר. השיר היה באמצע שלו מההאזנה הקודמת שלה ועד שהחליטה להחזיר את השיר להתחלה שלו, היא נכנסה אליו והשאירה אותו כך. `So many thoughts that I can`t get out of my head I try to live without you everytime I do I feel dead I know what`s best for me, but I want you instead I`ll keep on wasting all my time` לי עצמה את עיניה ואמרה את המילים של השיר ללא קול. לאט לאט שפתיה הפכו לכבדות ולבסוף היא הפסיקה ונתנה לעצמה לשקוע לשינה ארוכה. כשפקחה את עיניה הם היו שם. בבית ילדותו של הארי, בביתה החדש, וחשוב יותר-במקום מגוריו של אדוארד קאלן. 'אני כל כך הולכת לשנוא את המקום הזה.' אשמח לשמוע את דעתכם, פרק 1 מוכן, ופרק 2 בכתיבה [:
אהלן חבר'ה [: מכירים דמדומים? (כן!) אוהבים דמדומים? (כן!!!) מי פה דמדומים? (מה?OO) טוב, אז אם כמוני עניתם על (רוב) השאלות ב'כן!', הפאנפיק הבא, בשבילכם [: עכשיו, הפרולוג והפרק הראשון לא ממש מובנים, אבל תבינו את הכל בהמשך, אני לא אכתוב פרטים בפרקים הבאים, אבל אני אזהיר אם הדירוג עולה... אההה, ואם אתם רואים איפשהו "נח"ש" תדעו שזה הפאנפיק הזה (שם מגניב לא? אני אהבתי...) אז... למה אני ממשיכה לברבר? הנה הפרטים והפרולוג: הט. פנטזיה, רומנטי, מתח [?] ספויילרים רק ל"דמדומים" דירוג: אני חושבת ש- PG, תקנו אותי אם אני טועה... דמויות מרכזיות: לי רבוס (OFC), אדוארד קאלן, אור רבוס (OFC). שיפ: אדוארד\OFC, וכל שאר הזוגות נשארים. תקציר: אור ולי, שתי תאומות שונות לחלוטין, מצטרפות לאביהן-הארי ועוברות לפורקס, מה הן יגלו שם על עברן? על משפחתן? מה ימצאו שם? מי ימצאו שם? ומה זה לעזאזל חצי-ערפד?! 'חולצת סטרפלס פרחונית? לא בא בחשבון. חצאית ג`ינס קצרה? אין סיכוי. סנדלי קשירה? לא, ולא. אני כל כך הולכת להרוג את הארי.' הארי העמיס את המזוודה שלה על המכונית, ופנה לקחת את החמש האחרות. אין שום סיכוי שלי הייתה "משאירה שם משהו וישלחו לה את זה אחר כך" כמו שמילסנט הציעה לה. היא כבר ישבה מאחור, מפגינה בעצבנות את ההחלטה שלה להשאר כמה שיותר רחוק מאבא שלה. זה לא שהוא לא היה נחמד אליה. הוא היה נחמד מאוד, אבל זאת הייתה אחת הבעיות. לי לא רצתה שיהיה נחמד, היא ציפתה ממנו להיות כמו האם המרשעת של סינדרלה, או של שלגיה, בלבד שלא ינסה להרעיל אותה. האמת, שבדרך כלל הוא היה אפילו נסבל, אבל מאז לפני שבועיים, היא שנאה אותו. 'מה היה לו רע? מה כאב לו להשאר שם? מה זה כל כך שינה לו, "לחזור לבית ילדותי"? ולמה הוא החליט לגרור אותי ואת אור איתו?' היא כמובן שאלה אותו את זה, הרי הארי מעולם לא פקפק בחוצפה ובביטחון שהיה לה. אבל הוא לא ענה, רק העיף לעברה מבט קצר שאומר "כדי לך להפסיק לשאול יותר מידי" ואז חזר לחייך ולהציג את מראה האבא האוהב והדואג. עליה הוא לא עבד. לי ידעה שהוא מביא אותה ואת אור לשם כדי שלא ירגישו בודדות ושיבינו שיש דברים יותר גרועים מלהיות חצי-חצי. היא כמובן ידעה שהן לא לבד, אבל הוא עדיין ניסה להוכיח לה את זה. לי לא שנאה את הרעיון הזה, אבל היא גם לא ממש חיבבה. אור לעומת זאת שמחה נורא. מאז שהארי הופיע, היא שמחה מידי. הארי אומר שאור היא הבחורה הכי חכמה שהוא פגש אי פעם. לי אומרת שאור היא הבחורה הכי מטומטמת שהיא פגשה אי פעם. הרי שחיוכים וצחוק מתגלגל לא יכפרו על העובדה שאמא לא פה, ושנדפקו עם אבא ארור ושחושב את עצמו להירואי בצורה מגוחכת. אור ישבה מקדימה, וכשהארי החליק לצידה, היא חייכה אליו את החיוך המושלם שלה. היא גלגלה את עיניה ודחפה את האוזניות לאוזניים שלה, ואז מיהרה להוציא אותן. "הארי! שכחנו את באפי!" כן, היא קראה לכלבה שלה על שם ציידת הערפדים הנודעת, כמה אירוני. "לא שכחנו." הוא אמר והתניע את המכונית. "מה זאת אומרת?" היא צמצמה את עיניה בחשד. הארי לא ענה לה, הוא החל לנסוע. "מה זאת אומרת?" היא דרשה הפעם. "באפי לא באה איתנו, לי." אור רכנה לכיוונה. "מה!" היא צרחה, וזרקה הצידה את האוזניות. "מילסנט ביקשה להשאיר אותה אצלה..." אור לחשה, ורגש הכעס של לי כלפי מילסנט רק הלך וגבר. "מה זה אכפת לי?" היא צעקה "היא הכלבה שלי!" אור והארי שתקו. "קודם היא מרשה לךָ לגרור אותי למקום המחורבן הזה, בלי להראות שמץ חרטה ועכשיו היא לוקחת לי את באפי!" "לי, תירגעי. אני יודע שזה בוודאי-" "אתה לא יודע כלום!" לי צעקה ורק אז שמה לב שהיא זרקה את הדיסק-מן שלה. השקט נכנס למכונית הדוהרת במורד הרחוב כאורח לא רצוי אך נחוץ, ולי הרימה את הדיסק-מן בשקט, ובדקה את הדיסק. לשריטות הקטנות לא נוספו חדשות, למזלה. היא הכניסה את האוזניות לאוזנייה שוב, אבל לא הפעילה את המכשיר. השקט אומנם לא היה רצוי, אך הוא כבר היה שם, והיא רצתה לשמור עליו, היא ידעה שאם תתן לו לברוח, הצרחות והכעס ששרר בבטנה ישתחררו בעצבים על הארי ואור שלא עשו לה כלום. זאת לא הייתה אשמתם. זאת אפילו לא הייתה אשמתה של אמא שלה. זאת הייתה אשמתו של אותו אדוארד. לי ידעה שהייתה צריכה להודות לו מעומקי נשמתה שעזר לאימה ללדת אותן, אבל לא יכלה. אילולי עזר לה, הן לא היו קיימות, אבל גם לא היו סובלות כל כך. היא שנאה אותו ובאותה נשימה השתוקקה לראות אותו. לי ידעה שהוא בוודאי נראה אלוהי ושמיימי כמו כל ערפד אחר, אבל היא לא יכלה לדמיין אותו ככה. בשבילה הוא היה בעל כרס, שפם ומבט שמנסה להפיל אותך ברשת של שקרים. וכמובן שכשתראה אותו לא תזהה אותו, אך היא כבר פיתחה שיטה. לי עוד לא ממש ניסתה אותה, אבל היא ידעה שהיא תעבוד. השקט שאומנם הרגיע אותה, החל להעיק, והיא הדליקה את המכשיר. השיר היה באמצע שלו מההאזנה הקודמת שלה ועד שהחליטה להחזיר את השיר להתחלה שלו, היא נכנסה אליו והשאירה אותו כך. `So many thoughts that I can`t get out of my head I try to live without you everytime I do I feel dead I know what`s best for me, but I want you instead I`ll keep on wasting all my time` לי עצמה את עיניה ואמרה את המילים של השיר ללא קול. לאט לאט שפתיה הפכו לכבדות ולבסוף היא הפסיקה ונתנה לעצמה לשקוע לשינה ארוכה. כשפקחה את עיניה הם היו שם. בבית ילדותו של הארי, בביתה החדש, וחשוב יותר-במקום מגוריו של אדוארד קאלן. 'אני כל כך הולכת לשנוא את המקום הזה.' אשמח לשמוע את דעתכם, פרק 1 מוכן, ופרק 2 בכתיבה [:
